הרב נחום זאב רוזנשטיין
ימי החנוכה נקבעו לדעת רבים מהראשונים כימי משתה ושמחה וכך מפורש במגילת אנטיוכוס.
גם בדעת הרמב"ם והרשב"א שכתבו שימי החנוכה נקבעו כימי שמחה והלל פירשו האחרונים שיש לאכול בהם בשר ולשתות יין, שהרי אין שמחה אלא בבשר ויין
הראשונים הוסיפו וכתבו שנהגו להרבות בסעודות בחנוכה, והסעודות הללו נחשבות כסעודות מצוה, שהרי בכל סעודה אומרים על הנסים, ומהללים להקב"ה על הנס ועל גבורתו, והוא פרסום הנס. ואף שיש חולקים וסוברים שהסעודות שמרבים בימי החנוכה הן סעודות הרשות, שלא קבעום אלא להלל ולהודות ולא למשתה ושמחה וכך נפסק בשולחן ערוך כתב הרמ"א שלהלכה יש קצת מצוה בריבוי הסעודות, ונוהגים לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הם בכלל סעודת מצוה
מאכלי חלב
בספרי הפוסקים האשכנזים הראשונים האורחות חיים והכלבו (הלכות חנוכה) והר"ן (שבת פ"ב) אנו מוצאים את המנהג המפורסם לאכול מאכלי גבינה בחנוכה, מנהג זה תוקן כזכר למעשה יהודית שהיתה בת יוחנן כהן גדול והאכילה את האויב תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה וישתכר, וחתכה ראשו וברחו כולם, המנהג נפסק להלכה (שו"ת מהרש"ל סי' פה, רמ"א שם). ואף שעל פניו נראה שהמנהג הוא מנהג אשכנזי, ולכן הובא רק ברמ"א, נביא בהמשך המאמר מקורות לכך שכבר סמוך תקופת השולחן ערוך נהגו בכך גם חכמי הספרדים [באחד הגליונות הקודמים הארכנו בדברי הסוברים שמעשה זה לא ארע כלל בחנוכה].
הלביבות והסופגניות בלשון הנ"ך ובלשון חז"ל
המנהג הרווח לאכול בחנוכה מאכלים מטוגנים בשמן אינו מופיע בספרי הפוסקים הידועים, אך יש לו מקורות קדמונים. לפני שנביא את המקור למנהג זה, נבאר מה נקרא בנ"ך ובחז"ל לביבות, ומה נקרא סופגניות -סופגנין.
המילה 'לביבות' מופיעה לראשונה במעשה אמנון ותמר שבספר שמואל (שמואל ב יג ח-ט) נאמר 'וַתִּקַּח אֶת הַבָּצֵק וַתָּלושׁ וַתְּלַבֵּב לְעֵינָיו וַתְּבַשֵּׁל אֶת הַלְּבִיבוֹת', 'וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצוֹק לְפָנָיו'. ופירשו המפרשים שם שדרך עשיתם של אותם לביבות מתבארת מתוך הפסוקים, שהרי בתרגום יהונתן שם תירגם 'וַתְּלַבֵּב' – 'ותחלוט', כלומר שלקחה בצק ושפכה עליהם מים רותחים, וזה ליבוב הלביבות, לאחר מכן טיגנה אותם בשמן, וכמו שפירשו חז"ל בסנהדרין (כא ע"א) שתמר עשתה לו 'מיני טיגון', וכמשמעות הפסוק 'וַתִּקַּח אֶת הַמַּשְׂרֵת וַתִּצוֹק לְפָנָיו', שה'מַּשְׂרֵת' הוא מחבת, שהרי בכל מקום שכתוב בתורה 'מחבת' (ויקרא ב ה, ועוד) מתרגם האונקלוס 'מסריתא'. הלביבות הללו דומות לסופגניות של ימינו.
הסופגנין מוזכרים במשנה מסכת חלה (פ"א מ"ד) ובגמרא מסכת פסחים (לז ע"א) בענין חיוב הפרשת חלה, ופירשו הראשונים שם (רש"י ורא"ש הל' חלה סי' ב) שהסופגנים הם רקיקים דקים שעשויים כספוג, ובמשנה במסכת כלים (פ"ה מ"ח) משמע שהסופגנין נאפים בתנור ואינם מוטגנים בשמן. [אולי הוא המאפה התימני הנקרא 'לחוח'], ואינם דומים לסופגניות של ימינו, ושמם הוא שיבוש.
למתכון לחץ כאן
הסופגנין והלביבות, המוזכרות בספר 'אבן בוחן' של רבי קלונימוס
הראשון שהזכיר את מנהג אכילת לביבות וסופגנים בחנוכה הוא רבי קלונימוס בר קלונימוס בר מאיר הנשיא שחי לפני כשבע מאות שנה בפרובנס שבדרום צרפת [נפטר בשנת ה' אלפים פ"ח]. בספר 'אבן בוחן' נכתב: 'ובחורש התשיעי בכסלו, קול המון שליו, לכבוד מתתיהו בן יוחנן ולא לגנאי, ולכבור בן חשמונאי, יאספו הנשים החשובות, בקיאות לעשות הבריאה ולבב הלביבות, עגולות גדולות בהקף המרחשת, ומראיהן טוב ייני וארגמני כמראה הקשת, יאפו את הבצק ומינים יעשו מטעמים מהעיסה, חביץ קדרה ובן דייסא, ועל הכל יקחו סולת חיטין, ויעשו ממנו הסופגנין והאסקריטין'.
בשיר זה מוזכרים חמישה מאכלים שנהוג לאכול בחנוכה: א. לביבות, ב. חביץ קדירה, ג. דייסא, ד. סופגנין, ה. איסקרטין. טעם אכילת המאכלים הללו בחנוכה.לא מוסבר.
ביארנו לעיל מה הם הלביבות והסופגנין בלשון הנ"ך ובלשון חז"ל, גם שאר המאכלים המוזכרים כאן הוזכרו בדברי חז"ל בהקשרים שונים. במסכת ברכות (לו ע"ב) דנו חכמים בענין הברכה אותה יש לברך על חביץ קדירה ודייסא, בגמרא וברש"י שם מבואר ש'חביץ קדירה' הוא מאכל מתוק העשוי מדבש קמח ושמן העשוי בקדירה ונראה כמו גבינה שנחבצה בקיבה. דייסא הוא תבשיל העשוי מחיטים כתושות. האיסקרטין מוזכרים במשנה מסכת חלה (פ"א מ"ד) ובגמרא מסכת פסחים (לז ע"א) בענין חיוב הפרשת חלה, ופירשו הראשונים שם (רש"י ורא"ש הל' חלה סי' ב) שהאסקריטין עשויים כצפיחית והם מטוגנים בדבש, ועיסתם רכה מאד.
מנהג אכילת מיני המאכל המופיעים בספר אבן בוחן היו לא הוזכר בספרים שונים של בני דורו. נראה שבמשך השנים הופסק מסיבות כשלהם מנהג אכילת שלל המאכלים הללו, ונשאר רק רק מנהג אכילת הלביבות, הם הסופגניות של היום.
הסופגנין שהוזכרו בשם רבי מיימון אביו של הרמב"ם
בספר שריד ופליט שהוציא לאור הרב יעקב משה טולידאנו רבה של תל אביב בשנת תש"ה הובא קטע שמיוחס לפירוש התפילות של רבי מיימון אבי הרמב"ם שנכתב בערבית (ספר זה הוזכר בשו"ת התשב"ץ ח"א סי' ב), בדבריו מודגש כובד חשיבות השמירה על המנהגים, ובדרך אגב הוזכר מנהג אכילת הסופגנין,
קטע זה נמצא בכתביו של רבי יהודה ב"ר מאיר טולידאנו, שהעתיק מכתב ידו של רבי דוד הסבעוני מהעיר סאלי, בשם ספר פירוש התפלות חיברו רבינו מיימון.
הרב יעקב משה טולדנו בספרו שריד ופליט טוען שהעתיק את הדברים מספר כף אחת של רבי יהודה ב"ר מאיר טולידאנו שבכתב היד, אנו עברנו על כתב היד הנמצא בספריה הלאומית ולא מצאנו בכתב יד זה העוסק בדיני ומנהגי הברכות שבתפילות החול את הדברים הללו. אך דברים דומים נמצאו בכתב יד אחר של רבי יהודה ב"ר מאיר טולידאנו (כת"י F21174 שבספריה הלאומית), שנכתב במאקנס שבמרוקו בשנת תק"מ, אנו העתקנו משם את הלשון המדויקת של רבי יהודה טולידאנו בשם רבי דוד בן אהרן סבעוני בשם רבינו מיימון.
וכך נאמר שם 'כתב רבינו מיימון בו יוסף בחיבורו על התפלות בלשון ערבי בפירושו על ענין חנוכה 'אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל, ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ושמחה ומאכל פירסום לנס שעשה ה' ברוך הוא עמנו (ובהם) באותם הימים, ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספינג והם הצפחיות [בדבש] ובתרגום איסקריטין, [והיא] מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו. וכתב רבינו ניסים ז"ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה, והראש בראש השנה, החלב בפורים ובמוצאי פסח, והפולים ביום הושענא רבה, אותם המנהגות אין לנו לבזותם, ומי שהנהיגם זריז ומשתדל הוא כי הם מעיקרים נעשים ולא יבוזו במנהג האומה, וכבר אמר הנביא ע"ה 'ואל תטוש תורת אמך דת אומתך אל תעזוב'. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות נזכרו מנהגים כמו אלה בהנהגותיהם בסיפוריהם ולא יתבזה דבר ממה שעשו הקדמונים'. עד כאן לשון של רבינו מיימון'.
בדברים הללו המיוחסים לרבי מיימון כתוב שאותם סופגנין שנוהגים לאכול הם כינוי למה שנקרא בלשון התורה 'צפיחית בדבש' (שמות טז לא), ובלשון חז"ל בארמית 'איסקריטון' (תרגום שם), דהיינו צפיחיות שמטוגנות בדבש ובשמן.
טעם המנהג
טעם המנהג הוזכר בקיצור בדברי רבי מיימון 'משום שהם קלויים בשמן זכר לברכתו', נראה שכוונתו לומר שכזכר לברכה שהיתה בשמן שבפך שדלק שמונה ימים אנו נוהגים לאכול מאכלים מטוגנים בשמן.
טעם נוסף למנהג לאכילת הסופגניות נכתב בשם הגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל, בספר הליכות שלמה ארחות הלכה פי"ז, שבחנוכת בית חשמונאי טיהרו את כל המקדש, ואילו את אבני המזבח ששקצום היוונים לא ידעו לטהר וגנזום (עבודה זרה נ"ב ע"ב) והצטערו על כך ולכן נהגו לאכול מאכלים שמברכין עליהם ברכת מעין שלש שבה מזכירין "ועל מזבחך" משא"כ בברכת במזון שאין מוזכר בה המזבח.
הלביבות החלביות שבספר 'שתי ידות'
לאחר הפסקה של כמה מאות שנים בהם לא הוזכר שוב מנהג אכילת לביבות וסופגנים, מוצאים אנו מנהג דומה סמוך לתקופת האר"י לפני כ500 שנה בספר "שתי ידות" לרבי מנחם די לונזאנו ספר זה מחולק לשנים, ובחלק הראשון "יד עני" יש חמש "אצבעות", האצבע החמישי נקרא "טובה תוכחת", והוא שיר מוסר, בחלק הרביעי לשיר זה הוא כתוב "לביבות עם גבינה בחנוכה רקיקים ברכש הדלק לנרי", רואים שבזמנו היה מנהג היה לאכול לביבות עם גבינה בחנוכה, יתכן שכוונתו היא ללביבות ממולאות בגבינה שהוא תבשיל שהיה ידוע ומוכר באותה התקופה.
הלביבות החלביות הללו שהזכיר רבי מנחם די לונזאנו הונהגו כנראה כזכר למעשה יהודית שהזכרנו לעיל, והן שונות מהלביבות שהוזכרו בספר אבן בוחן לרבי קלונימוס ומהסופגנין שבדברי רבי מיימון, שהרי בדבריהם לא נאמר שהלביבות יהיו עשויות מגבינה, חלביות, וטעם אכילתם שונה, כאמור לעיל.
דברי רבי מנחם די לונזאנו מהווים ראיה ניצחת לכך שמנהג אכילת מאכלי הגבינה היה נהוג גם בקהילות הספרדיות, אף שהמנהג הובא רק ברמ"א, ובעל שו"ע השמיט מנהג זה.
לביבות התפוחי אדמה של היום
מקורם של לביבות התפוחי אדמה של היום אינו ידוע, ואולי הוא הרחבה של המנהג לאכול בצק מטוגן בשמן. לביבות התפוחי אדמה נקראים ביידיש 'לאטקעס', מקור המילה לטקה מהשפה הרוסית latka, שפירושו מין מאפה. מילה זו שורשה במילה oladya אולדיה ברוסית עתיקה, שהוא סוג של עוגת שמרים שטוחה. אצל היהודים הפך למאכל הנעשה בעיקר מתפוחי אדמה אם כי עושים לטקס גם מירקות, המילה הרוסית נלקחה מיוונית eladioi אלדיוי, שפירושה עוגת שמן, מן המילה elaion שמן זית ביוונית. ויתכן לפי זה שיש קשר כפול בין הלביבות לחנוכה,, א. עוגה יוונית כסמל לנצחון על יון ב. עוגת שמן זכר לנס שנעשה בשמן.