מדוע דווקא בערב יום הכיפורים ישנה קפידה מיוחדת לפייס איש את רעהו?
מרן הגר"נ (שליט"א) [זצ"ל] מצטט את דברי הב"ח: הב"ח מבאר את דברי הרא"ש ואז כותב וזה לשונו: שאל יאמר היום או למחר אפייסנו אלא בערב יום הכיפורים יפייסנו ולא יעבור, משא"כ בשאר ימות השנה שאע"פ שראוי לכל אדם לפייס תיכף למי שפשע כנגדו מכל מקום יכול הוא להניח הענין ליום אחר, עכ"ד, והמשנה ברורה כתב עוד כי בערב יום הכיפורים מחויב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עוונותיו וכל שכן אם יש בידו מן הגזל והאונאה וכל דבר הנוגע בממון יראה לתקן. אם כן זו תשובה לשאלתכם.
מי שאמר לחברו כי מוחל לו בלב שלם, אך רימה את עצמו ואת חבירו ובאמת אינו מוחל לו. האם נאמר שהמחילה תועיל בכל זאת כיון שאמר שמוחל? וידוע גם הדין ש'דברים שבלב אינם דברים', וא"כ כיון שאמר בפיו כי מוחל, תועיל המחילה?
בענין דברים שבלב אינם דברים, מרן החזון איש זצוק"ל אמר פעם כי יסוד ושורש המחילה שצריך לקבל מאותו אחד שחטאו כנגדו הוא בלב, היינו, שימחה את הקפידא מלבו. וגם אז התייחס לנושא הנ"ל, כי אם יאמר בפיו ולא בליבו, לא שייך דין 'דברים שבלב אינן דברים' בעניין שעיקרו הוא בלב. כי עיקר מחילה הוא למחול בלבו. אבל אפשר, שמי שלא נעים לו מבקשתו של השני ולמעשה מחמת בושה החליט למחול לו, ואמר שמוחל, בכל זאת נחשב הדבר כמחילה. והרי יש במחילה דרגות שונות, וממון הרי כבר לא יהא לו אפשרות לתבוע אחרי כאלו מילים, ואם כן, כיון שיש לו סיבה מסוימת שעל כורחה הוא מעדיף למחול לו באמת, ומחל מחמת הסיבה הזו, יש בכך דרגה ניכרת של מחילה, גם אם הקפידא לא חלפה לגמרי.
שמעתי ממרן החזון איש זצוק"ל כי עיקר הפיוס שמפייס לחברו היא ההכנעה שמכניע את עצמו לבקש מחילה. יש צורך לעשות איזו שהיא פעולה של תשובה ומעשה של הכנעה, והוא כעין תשובת המשקל להמפייס ע"כ.
והדבר שייך גם למתפייס, שבכך שבא להכיר שפגע בו וצריך לפייסו, הוא קיבל כמין תשלום תחת הצער. ונפקא מינה לגבי קטן, שאפילו שכבר שכח מה שפגעו בו או שאינו מבין את המשמעות של הביזוי שעשו לו, יכול להיות שאעפ"כ ראוי וצריך לפייס אותו, כיון שהפיוס הוא כעין תשלום תחת מה שציערו אותו או גרמו לו להתבזות, גם אם אין לו קפידא שיש לשכחה.
אם אדם עומד ואומר בתוך ביתו אני מוחל מחילה גמורה לפלוני ופלוני שפגע בי, והפוגע לא יודע כלל, האם מועיל?
אם הנפגע מחל מצידו מחילה גמורה והוריד הקפידא למי שציערו, מסתבר שמועיל הדבר, כיון שסוף סוף התרצה, ואע"פ שלא היה כאן פיוס מצד הפוגע. ויש להעיר כי 'בתפילה זכה' שאנו מזכירים בה אודות מחילה איש לרעהו, אם סתם אומר כבתוך נוסח התפילה של המחזור שמוחל לכל מי שציערו, אין לכך דין מחילה. אבל אם מתעורר באמת למחול וזוכר מה שציערו אותו ובכל זאת מוחל בלב שלם, הוי מחילה.
יש אומרים כי מחילת קטן אינה כלום, ואם כן מי שבייש ילד קטן חייב לרשום בפנקס את שמו ורק כאשר יגדיל יבקש ממנו מחילה?
אכן בעניני ממון מחילת קטן אינה כלום, ואפילו אם מחל יכול לחזור בו, אבל מחילה לסלק את הקפידא שייכת גם בקטן אם יפייסו אותו, שהרי כבר סילק את הקפידא שלו וכבר עבר חלף צערו, ואינו חושב על כך. ולפעמים אם נותן לו משהו, כמו ממתק מסוים, מתפייס ונרגע, ויותר לא חייבים, כאשר עשו כעין תשובת המשקל שנתנו לו משהו ופרח צערו ומחל.
איך המתפייס יתחזק לקבל את הפיוס גם כאשר ציערו אותו מאד?
מרן מתרגש ואומר לנו: הרי אנו אומרים מידי יום בתפילה ומבקשים "ונפשי כעפר לכל תהיה". הרי שזה רצוננו ומבקשים על כך – להיות כעפרא! וכל כך כדאי לבקש זאת ג' פעמים ביום כל החיים.
(נלקט מתוך מוסף שבת קודש יתד נאמן)