'וישא העם את בצקו טרם יחמץ… ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה, וגם צידה לא עשו להם'
וקצת צ"ב שב'ליל הסדר' אנו פותחים ואומרים 'הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים', משמע שהמצות שאנו אוכלים בליל הסדר הן זכר למצות שאכלו בני ישראל בארץ מצרים ולא מה שאכלו אחר צאתם ממצרים? ואמרו בדרך צחות, כי בכל שנות גלותם תחת שעבוד מצרים היו אוכלים 'מצות', כי כן דרך האדונים להאכיל את עבדיהם (עי' אורחות חיים להרא"ש בפירושו להגש"פ ד"ה ויאפו, בשם האבן עזרא), והייתה נפשם של בני ישראל קצה בלחם ה'יבש' הלזה, והיו מייחלים ומצפים 'מתי תבוא עת פקודה' כשנצא לחרות ונוכל לאכול 'פרישע פיינע בילקעס' (חלות ריחניות וטריות), ואכן, בערב הפסח היו שמחים – הנה למחרת היום באור הבוקר נצא ממצרים ואז נינצל גם מ'גזירה' זו של אכילת מצה, ותתענג נפשנו מחלות משוחות בשמן ומשאר מיני מעדנים, לזה גלגל הקב"ה, ממצרים יצאתם ובילקעס לא קיבלתם… ללמדנו אורחות חיים ונתיבות יושר, כשהראה להם שמה שהוכרחו לאכול מצות יבשות ולא בילקעס, לא היה כי 'עבדים היינו לפרעה במצרים' וכך עלה ברצונו של פרעה, אלא מיד ה' הייתה זאת להם, וראיה – שאף בצאתם המשיכו לאכול כהנה וכהנה.
ומכאן ילמד האדם, להיות שמח בחלקו, ולא לחשוב בכל עת הלוואי הייתי בזו השעה במקום פלוני, במצב פלוני, בחבורה פלונית, במשפחה פלונית וכו' וכו'… אילו הייתי שם היה כל מצבי ומעמדי מתוקן ומקובל טוב ויפה יותר כי לא יועילו לו כל טצדקי שבעולם, ו'מה שהיה הוא שיהיה' – כמה שנאמר ונגזר עליו משמים ממעל, ובאותו מקום החדש יצוצו כבר ממקום אחר אותם המפריעים לו… ואם הכל מיד ה', מה לו כי ילון, ומה לו להפוך את כל העולם – לשנות מצבו ומעמדו, יפנה אל ה'בוס' (בעל הבית), שהוא המחליט והקובע מה יהיה מצבו ומעמדו של כל איש בכל רגע ורגע מימי חייו, אולי יחוס אולי ירחם.
מעשה הובא בספר 'והאיש משה' (תולדות חייו של רבי משה סאלאוויצ'יק זצוק"ל) שפעם אמר רבי משה 'דער אייבירשטער שפילט זיך מיט מיר אויף צאלאכעס' (הקב"ה משחק עמדי) הוא מראה לי מי בעה"ב בעולם. בתקופה שהגעתי לציריך, החלטתי שצריך מדיני השתדלות לעשות משהו לפרנסה, הלכתי וקניתי סחורה מסוימת, לפני שקניתי עשיתי חשבון למי אוכל למכור אותה, וחישבתי שאנשים אלו ואלו אין שום סיכוי שיקנו ממני בשום אפשרות בעולם, אבל ראובן שמעון ולוי הם בוודאי יקנו ממני, על סמך זה השקעתי את כספי וקניתי את הסחורה הזאת, והנה בפועל, באתי לראובן ובכלל לא רוצה להכיר אותי, לאחריו באתי לשמעון וראיתי שאי אפשר להזיז שום דבר, אף בבואי ללוי 'קראתי למאהבי המה רימוני' – אף אחד לא היה מוכן להתייחס אלי, עמדתי אין אונים – אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי, זאגט מיר דער אייבירשטער, ממשיך רבי משה, נו, רואה אתה איפוא שלא אתה מנהיג את העולם, אלא מאי, אתה חייב לעשות השתדלות, וזה הרי עשית מספיק, כעת, אראה לך שאני מנהיג את העולם, אתה חשבת על א' ב' וג' שבודאי לא יקנו ממך, הנה דופקים בדלת ומי נכנס – אותו אחד שהיה ברור לי שאין שום סיכוי, שבכלל לא שייך לחשוב, והנה הוא נכנס וקונה את כל הסחורה – אויף צאלאכעס, הוא רוצה להראות לי שאני אכיר, אדע וארגיש מי מנהיג את העולם.
המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לעווינשטיין זצ"ל היה אומר, נמצאים בעולם ריבי רבבות בעלי חיים המתגוללים באשפתות וכדו' ונראה שאין להם 'דואג' לפרנסתם, ולא עוד אלא שמגרשים אותם מכל מקום. ואעפי"כ מעולם לא מת בעל חי מ'רעב'… כי הקב"ה זן ומפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כינים. ואם ב'בעלי חיים' כן, ק"ו לבני האדם שנבראו בצלם שלא יניח אותם הקב"ה שיישארו מבלי מזון, א"כ דאגה מנין…
מעשה שהיה ביהודי מארץ הקודש (שלצורך המעשה נקרא לו) בשם 'משה פרידמאן'. יהודי זה היה מתחילה עשיר ונגיד גדול, ואף גמ"ח גדול ניהל מכספו אשר חנן אותו ה'. והנה לפני כמה שנים כשמשבר גדול עבר על העולם, איבד היהודי כרבים אחרים את כל רכושו בתוך שעות ספורות, ובין לילה נהפך מיהודי עשיר ובעל יכולת לעני מרוד. אלא שהוא לא התייאש והתחזק במצבו, ואף המשיך להחזיק את הגמ"ח.
כעבור זמן ומצב פרנסתו המשיך לרדת מיום ליום, בלית ברירה וברצותו להעמיד את ה'גמ"ח' הנודע על תילו נדד לארה"ב, 'לזכות' נדיבי עם שיתנו מהונם למען ימשיך הגמ"ח להיות לעזר לבני ישראל שבארה"ק. בימי שהותו באמריקה עבר עם 'מלווהו' על פני ביתו של יהודי מעשירי העיר, אך הלה המשיך עמו בדרכו ולא שם פניו לבית העשיר, שאלו היהודי וכי אינו מן הראוי להתדפק על שערי בית זה, ענהו המלווה, אכן, מבית זה יוצאים סכומים אדירים לצדקה לכל הבא בשעריו, אלא שמאד מאד קשה 'לזכות' להיכנס לתוך שעריו. כי אין בעה"ב מכניס אליו אלא מנהלי מוסדות ועסקנים ידועים. היהודי החליט לנסות ב'תורת השתדלות'. דפק על שערי הבית ו'שומר' הבית ניגש אליו וכששמע שיהודי זה נקרא בשם משה פרידמאן מיהר להכניסו אל תוככי הטרקלין, הושיבו בכבוד, ומיד קרא בעה"ב לעברו מרום שבתו למעלה, הנה אנוכי יורד אל מע"כ (הלה לא ידע ולא הבין מדוע נחרדו הכל לקראתו), בעה"ב התיישב לידו… ובתוך כמה רגעים נתבררה טעותו, כי באותה שעה נקבע לאיזה 'עשיר' אדיר ושמו כשמו – משה פרידמאן לבוא הנה לחתום על עסקי בניין גדול שהם עומדים לבנות יחדיו במנהטן, ובטעות הכניסו אותו במקומו. אבל אמר לו העשיר מכיוון שכבר נמצא אתה בביתי, הגידה נא לי מה הביאך הלום, סיפר לו היהודי בקצרה כי גם הוא היה עד לאחרונה עשיר גדול, עד שנתהפך עליו הגלגל וירד מנכסיו, וכעת הוא נע ונד לחיזוק ה'גמ"ח'. על אתר כתב לו העשיר צ'יק על סך מאה וחמישים אלף דולר. חזינן מכאן דרכי השגחה העליונה, שזימן הבורא שני משה פרידמאן לפונדק אחד – כי הנקצב לאדם יגיע אליו עפ"י השגחה עליונה.
נמצינו למדים, שכל מזונותיו של אדם מן השמים באים, ופשיטא שאין כל טעם להימנע מאיזה מצווה באמתלא של צורך פרנסה וכד'. ו'אין אדם שומע לי ומפסיד'. מעשה שהיה באברך אחד שחידש לפני כמה שנים 'הדפסת משניות' בדפוס קטן לחלק את המשניות. הדפסה מיוחדת זו עלתה לו לאברך הון רב, אך הוא המשיך להדפיסם לשם שמים לזיכוי הרבים.
אותו אברך 'מוכשר' גדול הוא, ולכן פנו אליו מנהלי אחד מהמוסדות הגדולים בארה"ק שבמוסדותיהם מתחנכים אלפי תלמידים וביקשו הימנו שיארגן להם 'דינר' לשם ולתפארת (תמורת שכר הגון), לשם יביא נדיבי עם ומהם תבוא הרווחה למוסדות. ואכן, אחר כשני חודשי יגיעה ועבודה נערך הדינר על הצד היותר טוב. הצלחה זו גרמה למנהלים לשוב ולקחתו גם לשנה הבאה בדינר השנתי, וכמעשהו בראשונה כך מעשהו בשניה. הנ"ל ניהל בסייעתא דשמיא מופלגת את כל מערכת הדינר בהצלחה גדולה. אדהכי והכי החל האברך למסור שיעור יומי קבוע למניין יהודים. מידי פעם היה האברך מעורר את שומעיו ששיעור תורה צריך להיות אצלם קבוע כבמסמרות ברזל. ואין תירוץ בעולם המתיר להחסיר מהשיעור… לשנה הבאה נודע לאברך שאותן מוסדות נערכים שוב לדינר, ונתמלא חשש שמא יקראוהו לעבוד עבורם. בידיעתו שאם יפנו אליו יצטרך לקחת על שכמו את ארגון המעמד, ו'הכנות' אלו יכריחוהו לחסר מהשיעור הקבוע. לאידך גיסא, באותם ימים עמד להדפיס שוב את המשניות – וחשב לכסות 'הוצאה' זאת מהתשלום שיגמלוהו על עריכת הדינר. החליט האברך: 'מצידי לא אפנה אל מנהלי המוסדות, אך אם הם יפנו אלי אקבל על עצמי את העבודה ואוותר על מסירת השיעור, שהרי מדובר בזיכוי הרבים'.
לא עברו ימים ספורים, ואכן… מנהלי המוסדות פנו אליו בבקשה שגם השנה יקח על עצמו את העניין על כתפיו, הלה הסכים לכך כפי שהחליט בינו לבין עצמו. עוד באותו יום סיפר לשומעי לקחו בשיעור הקבוע שבעוד כמה ימים – בר"ח טבת, עליו להתחיל לעבוד לקראת הדינר האמור להתקיים בר"ח אדר , ולכן הוא מעמיד 'ממלא מקום' במסירת השיעור. אחד מחברי השיעור נענה ואמר לחברו בלחישה, לדעתי היה עליו לשאול אדם גדול ודעת תורה קודם שהחליט על צעד זה. הדברים הגיעו לאוזני האברך מגיד השיעור וחלחלו בקרבו – אולי אכן יש לו לשאול דעת תורה, קם ועשה מעשה, באותו יום פנה אל אחד מגדולי הדור. משהציע דברים לפני אותו גדול ענהו, כי אף שיש בדינר ובמשניות זיכוי הרבים גדול, ובפרט שאפשר להעמיד תחתיו ממלא מקום שימסור את השיעור, מכל מקום עדיף שיוותר על הדינר ולא על השיעור. משסיפר האברך לאותו גדול שהמדובר הוא על חודשיים ימים, נזעק אותו גדול ואמר, ואני לא חשבתי אלא שליום אחד בלבד אתה רוצה לעזוב את מסירת השיעור ועכ"ז מנעתי ממך לעשות כן, ועשיתי זאת על פי מעשה שהיה ביהודי אחד שהגיע אצל הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע וסיפר לפניו שהוא 'מגיד שיעור' לכמה יהודים בעיר 'רמת גן', ושאלתו האם גם בימי הגשמים כשחסרים רבים מבני השיעור – גם אז עליו ליסע לרמת גן למסור את השיעור. ענהו החזון איש, אם תדע שאפילו רק יהודי אחד יגיע לשיעור עליך ליסע לשם. על סמך זה אמרתי לך שאין לך להפסיד את השיעור. אך למשך חודשיים תמימים אין כל מקום היתר לחדול מאמירת השיעור.
מכיוון שכן, הודיע האברך למנהלי המוסדות שהוא שב בו מהחלטתו, והתבטל כל הענין. הללו ניסו לשדלו שלא ירד מכך, ומה עדיפות יש ל'שיעור' של כמה יהודים בודדים לעומת טובת מוסדות של אלפי תלמידים. אבל הוא עמד איתן בדעתו ולא וויתר על שיעורו בעד כל מחיר. למחרת סיפר לשומעיו את מה שענה לו ה'גדול', והוסיף לעודד אותם בעניין זה כמה חשוב קביעת עתים לתורה ושלא לוותר על שיעור אפילו בעד סכום כסף מכובד או כל תירוץ שלא יהיה.
ויהי ביום ערב ר"ח אדר – היום שבו יערך הדינר. ישב האברך וטיכס עצות מנין ישיג כסף להדפסת המשניות. והנה הוא נזכר שלפני כמה חודשים ביקש מאחד העשירים שיתמוך במפעל המשניות שלו, והלה ענהו שלעת עתה אינו יכול לתרום ושישוב אליו כעבור תקופה, כאומר, הנח לי לנפשי… החליט האברך – בכל זאת לא אניחנו לנפשו, ויפן אל העשיר, ולפלא, העשיר נענה בשמחה והעניק לו 'תשע אלף ושש מאות דולר' – כאותו סכום שהיה אמור לקבל בעד עריכת הדינר. וכעת קיבלם מבלי שיעשה איזו פעולה יתירה עבור המעות. והכל בזכות עמידה איתנה על שיעור תורה קבוע. באותו לילה סיפר האברך לשומעי לקחו על הנס ופלא שנתקיים בו 'אין אדם שומע לי ומפסיד'. הוסיף אחד מבני השיעור ואמר, לא זו בלבד, אלא שהקב"ה מהדר במצוות 'ביומו תיתן שכרו' והעניק לו שכרו עוד בטרם שנערך הדינר.
(מתוך באר הפרשה, בא תשע"ט)