ישראל וייס
חג השבועות קרב ובא, ואנו, כל עם ישראל נחגוג בגיל וברעדה אם יום מתן תורתינו, נשיש ונשמח בתורה הקדושה ונקבל על עצמנו מחדש, בחפץ הלב ובהתרוממות הרוח את עול התורה וקיום מצוותיה.
אבל כשמגיע החג כדאי מאוד לשים לב ממה אנחנו מתרגשים וממה אנחנו מתעוררים. אם עיקר העיסוק הוא בחיצוניות חלילה וחס, במנהגי הגבינה והחלב והבלינצ'ס ובקרמשניט כמנהג ישראל לאכול מאכלי גבינה וחלב, או שהעיקר הוא מהתורה עצמה, וכל המנהגים באים כתוספת לחיזוק וכדרכים שונות להראות את חיבתנו הגדולה לתורה עצמה, לעיסוק בתורה בקדושה בחביבות ובשמחה יתירה, ולשמירת המצוות.
ובעניין זה ראיתי מעשה שמביא כ"ק אדמו"ר מ'תולדות משה' שליט"א שמספר במתק לשונו על הגאון רבי מאיר שפירא זיע"א, שבמסעותיו לאמריקה, כשהיה מתדפק על דלתות נדיבים ומקבץ מעות להחזקת הישיבה שהקים בלובלין, נוהג היה לשאת דברים בפני הקהל בבתי הכנסת השונים, והלא ידוע היה רבי מאיר בדרשותיו המופלאות ובלשון הזהב אשר לו, ואכן הגיעו חברי הקהילה לשמוע את הדרשה, ולאחר מכן היה מתרים אותם כדרכו לצרכי הישיבה שייסד בעמל וביגיעה רבה.
"ויהי בשעה שעמד ודרש כדרכו באחד מבתי הכנסיות, הבחין באמצע דרשתו בזקן אחד היושב ובוכה ללא הפוגות כשמעיניו זולגות דמעות כמים", כותב האדמו"ר מ'תולדות משה' שליט"א.
"משסיים לשאת את דבריו ניגש רבי מאיר זיע"א אל אותו זקן ושאלו לפשר בכיו: "יאמר נא לי כבודו" פנה אליו בלשום שאילה: "בשל מה הסער הזה? איזה חלק בדרשתי ריגש אתכם כל כך?".
"נענה הזקן ואמר: לא הדרשה היא אשר הביאה אותי להתרגשות זו, אלא כשהבחנתי במגפיים אשר כבוד הרב נועל על רגליו התרגשתי עד עמקי לבבי, יען כי דומים הם עד למאוד למגפיים של אבי ע"ה שהיה נושא על רגליו…".
"וכל המתבונן בסיפור זה", מסיים האדמו"ר מתולדות משה את דבריו, "יתעורר בעצמו שלא לנהוג כאותו זקן כסיל ובער, ולא לשית אל ליבו רק לחיצוניות החג, אלא לחשוב ולהתבונן מה עשה היו"ט לגופו ונפשו פנימה, להפיק ממנו את התועלת הראויה, כי חובה קדושה היא להתחדש בהזדמנות המיוחדת הזאת, ולהיות משכיל ליקח מהארת החג ולהכניס בעצמו דביקות בה' להיות מקושר באילנא דחיי לעץ החיים לתורת חיים, "מיט א נייעקייט אין א פרישקייט" (בתחושת התחדשות ובתחושת רעננות).