תענית בה"ב
נהגו להתענות שלש תעניות בימי שני וחמישי ושני שאחר חג הסוכות, ואחר הפסח, בתחילת חודש חשון ותחילת חודש אייר.
טעם הצומות
לפי שימי המועד הם ימי משתה ושמחה, ויש לחוש שמא באו לידי הוללות ולידי עברה, לכן מתענים לכפר עליהם, וסמך לדבר, שהקריב איוב קרבנות אחר ימי משתה שעשו בניו, דכתיב (איוב א ה) "ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו' והעלה עולות מספר כולם, כי אמר איוב אולי חטאי בני" (טור תצב א, משנ"ב שם ס"ק א). גם סמכו על הפסוק (תהילים ב, יא) "וגילו ברעדה", במקום גילה שם תהא רעדה, דהיינו תענית (מהרי"ל מנהגי הימים שבין פסח לשבועות).
טעם אחר: לפי שבאים קבוצות אנשים ונשים לשמוע הדרשה ונותנים עין זה על זה (תוס' קידושין דף פא, א ד"ה סקבא דשתא).
טעם אחר: בשביל הגשמים – במרחשון מתענים בשביל היורה שירד על הזרעים לברכה, ובאייר שלא ילקה השדה בשדפון ובירקון (מרדכי תענית סימן תרכט בשם ראבי"ה, ספר חסידים רכב).
טעם אחר: כיון שהותרה מלאכה בדבר האבד, חוששים שמא בלי דעת עשו גם מלאכה שאסורה בחול המועד (א"ר סימן תצב ס"ג, באר היטב תצב א).
טעם אחר: לפי שהם ימי תפילה וזעקה על הגלות (מחזור ויטרי).
טעם אחר: לפי שאחר הפסח האויר משתנה וגופו של אדם נחלש מחמת שינוי האויר, ע"כ אנו מתענים כדי שיחזק ה' את גופינו (מטה משה תשמז).
סיבת שמתענית: מתענים כדי לשלם פרים שפתינו לפי שבזמן שבית המקדש היה קיים אדם חוטא מביא קרבן ומכפר לו עכשיו שאין לנו בית המקדש הרי נפשינו נשואה עלינו בתענית ותחשב עינוי נפשינו כקרבן (לבוש תצב).
הטעם שתקנו בימי שני וחמישי ושני: לפי שהם ימי רצון, שכשעלה משה למרום בפעם השנייה לקבל לוחות שניות, עלה ביום ה' וירד ביום ב' ואמר לו הקדוש ברוך הוא סלחתי כדבריך, לפיכך התקינו חכמים שיהיו מתענים בשני וחמישי בעלייתו של משה ובירידתו (טור או"ח קלד).
הטעם שמתחילים בה"ב ביום ב': לפי שאין גוזרים תענית על הציבור בחמישי בשבת משום שלא להפקיע השערים, ביאור כשרואים בעלי החניות שקונים למוצאי חמישי שתי סעודות אחת לליל התענית ואחת לשבת, יהיו סבורים שרעב בא לעולם ומייקירין ומפקיעין השער, אבל משהתחילו להתענות ביום שני יודעים שאינו אלא מפני התענית (משניות תענית פרק ב' משנה ט, רע"ב שם).
הטעם שלא מתענים בחודש תשרי וחודש ניסן (טושו"ע תצב)
בחודש ניסן: לפי שאין מתענים כל החודש כמבואר בסימן תכט קבעו בחודש אייר.
בחודש תשרי: כיוון שרוב ימי החודש בחג לא רצו לקבוע תעניות בחודש זה (משנ"ב תצב ס"ק ב).
טעם אחר: לפי שבימי ניסן ובימי תשרי מזג האוויר משתנה, וחששו ששינוי מזג האוויר עם הצום יזיק לבריות (לבוש, מטה משה).
מי שברך למתענים: שבת ראשונה שאחרי חודש חשוון וחודש אייר מברכים "במי שברך" למי שקיבל על עצמו לצום תענית בה"ב, ואומרים זאת אע"פ שרוב הציבור אינו מתענה (מנהגי מהרי"ל, משנ"ב תצב ס"ק ג), ואם חל ר"ח בשבת: אין מברכים בשבת זו למי שמקבל עליו התענית אלא לשבת אחרת (שערי אפרים שער י מו, ששו"ע הרב תצב), ויש מקומות שאין אומרים כלל ה"מי שברך" (רוב קהילות החסידים),
הטעם שאין מברכים בחודש ניסן ותשרי: כיון שבאותו שבת מברכים את החודש הבא, והטעם: מהפסוק (קהלת ז, יד) "ביום טוב היה בטוב" ביאור כשתהיה ביום טוב היה בטוב ושמח, ובשבת כזאת שיש בה קצת שמחה אין להזכיר המי שבירך (מהרי"ל דיני הימים בין פסח לשבועות אות ה, א"ר תצב א).
הטעם שמברכים את הצמים [דווקא בתענית זאת] לפי שאינו חל בזמן מסוים בחודש אלא פעם מוקדם ופעם מאוחר ואין הכל יודעים אימתי מתחילים להתענות ע"כ מכריזים בשבת קודש שאז כל העם נמצא בבית הכנסת (תוי"ט תענית פרק ב משנה ט). טעם אחר: לפי שאין הכל צמים בו (ערוה"ש תצב ב).
מקום המי שבירך: אחרי "אשרי" לפני "יהללו" (שו"ע תצב משנ"ב שם ס"ק ג). ויש שכתבו לומר ה"מי שבירך" קודם "אשרי", והטעם: לפי שאין מקומו שם, דהיינו שמיקום כל המי שברך הוא אחרי יקום פורקן ואב הרחמים ולא אחרי אשרי (לוח א"י חשון בשם הגאון האדר"ת).
ענית אמן: יש לכל הציבור לענות אמן אף מי שאינו רוצה להתענות, והטעם: דאמן זו אין בו דין קבלת תענית, אע"פ שאם רוצה להתענות האמן במקום הקבלה מ"מ אם אינו רוצה אינו חייב להתענות (שערי אפרים שער י ס"ק מו).
מי שברך שהספר בידו: נהגו לברך העם עם הס"ת (לבוש תצב ג).
מנהג העולם
מנהג רוב העולם: שאין מתענים בה"ב (יוסף דעת יור"ד ס' תב, מחזור שיח אליעזר ירושלים), והטעם: לפי שלא קבלנו עלינו חובה ומפני חולשת הדור נתמעטו הצמים (ערוה"ש תצב ב), ובשו"ת ברוך ה' (סימן פה) דייק מדברי המחבר שכתב "יש נוהגים להתענות", ש"מ דרק יש מקצת שנוהגים כך אבל לא הוי מנהג קבוע לישראל.
סדר התפילות: ככל צום שמרבים בו בתחנונים וסליחות גם אם אין עשרה שמתענים בו (משנ"ב תצב א, באר היטב שם). ויש אומרים שאין לומר סליחות אם אין עשרה שמתענים (תשובת ריב"א הקטן לסימן תצג).
אבינו מלכינו: מנהג אשכנז לומר אבינו מלכינו ככל תענית ציבור (ערוה"ש תקסו ס"ו ס"ח), ויש שנהגו שלא לומר (חלק מקהילות החסידים).
קריאת התורה: אע"פ שבכל צום קוראים ויחל, בבה"ב קוראים פרשת השבוע, והטעם: כיום שקריאת פרשת שבוע היא תדיר ותענית כזאת שלא נתפשטה בכל ישראל אינה סיבה לדחות התדיר (משנ"ב תקסו סוס"ק י).
קריאת התורה במנחה: אם יש עשרה מתענים מתפללים כבכל תענית ציבור וקוראים "ויחל" (שו"ע תצב).
סדר הסליחות
נהגו להפוך סדר הפזמונים בשני קמא "ישראל נושע בה'" עם פזמון של יום חמישי "מלאכים רחמים"
והטעם: לפי שביום שני נבראו המלאכים ולכן לא רוצים להזכירם שלא יראה כאילו מתפללים למלאכים, אלא אדרבה מתפללים לאבינו שבשמים כמו שאומרים "ישראל נושע בה'" (ספר התודעה חשון תענית בה"ב).
פזמון ה' ה': ביום שני בתרא אומרים פזמון "ה' ה'", והטעם: כדי לסיים בי"ג מידות שהברית כרותה (לבוש תצא א).
אמירת לשון צום למי שאיו מתענה
ביום שני קמא: בסליחה אלהים בישראל, יש שאומרים: שאם אינו מתענה ידלג התיבות "פוקדיך קדשו צומות לקבוע" (מחצית השקל תקסו).
ביום חמישי בסליחה: "תענית ציבור קבוע תבוע צרכים", יש אומרים: שאם אין עשרה שמתענים שלא יאמרו סליחה זו (משנ"ב תצב ס"ק בשם הבאר היטב), ויש אומרים: שידלג תיבת ציבור (פרי מגדים שם), ויש אומרים: לומר תפילת ציבור (מחצית השקל תקסו וכן בלוח א"י).
בהמשך הסליחה: אומרים "הקדשנו צום", יש אומרים: שאם אין עשרה שמתענים שידלגו תיבות אלו (מחצית השקל שם), ויש אומרים: לומר "הקדשנו תפילה" (לוח א"י).
ביום שני בתרא בסליחה "אפפונו מים", יש שאומרים: שלא לומר סליחה זו משום שאומרים שם "צום שני וחמישי" (משנ"ב תצב ס"ק ה)., ויש שאומרים: לומר במקום "צום שני וחמישי ושני", "תפילת שני וחמישי ושני" (לוח א"י תענית בה"ב יום ב).
ללמד זכות להאומרים בלשון צום: אע"פ שאינם מתענים, אין הכוונה שהם צמים, אלא יש מקומות שימים אלו היו קביעות של ימי תענית ציבור (בא"א מבוטאשאטש סימן תצד).