הרה"ג יהודה לב שליט"א
נהגו ישראל להחמיר חומרות בפסח, יותר מכל השנה, משום שהיא המצווה הראשונה שנצטוו עליה ישראל כולם, וקיבלו עליהם באהבה, והחמירו בכלליה ופרטיה וכל המאריך בדקדוקיה מארכים לו ימיו ושנותיו (רדב"ז ח"ג תקמו ושו"ת מן השמים סימן ע) .
טעם אחר: לפי שכל יציאת מצרים היתה בגלל שלא שינו שמם לשונם ולבושם, שהוא בגדר חומרא יתרה, ולכן מקפידים בפסח על חומרות והרחקות יותר מכל השנה (משך חכמה פרשת בא על הפסוק ואתם לא תצאו).
טעם אחר: כיון שראינו שהקב"ה מחמיר, וכתב "בל יראה ובל ימצא", ומאי נפק"מ לקב"ה אם אנו אוכלים חמץ או מצה? אלא כמלך שצווה על עבדיו לעשות דבר, וכשהם רואים שהמלך מאד מחמיר בדבר, גם עבדיו מחמירים בדבר זה (ילקוט יושר דף צ בשם רבו בעל תרומת הדשן).
בסגולותיה: מובא בשם האר"י שאמר: "שכל הנזהר ממשהו בחמץ, מובטח לו שלא יחטא כל השנה" (באר היטב תמו א). יש שכתבו: מי שנשמר בפסח, יועיל לו שלא יזדמן לו חטא כל השנה (אמרי פנחס אות רנב דהקשה איך אדם מובטח על החטא), וכן כתב המקובל רבי עמנואל חי ריקי, בעל 'משנת חסידים' (ניסן פרק ג אות ד): "והשומר בפסח מחמץ כהלכתו, ומחמיר בכל החומרות שמחמירים, יועיל לו לנפש כל השנה".
אכילת מצה
יש שמחמירים ביותר, שאין אוכלים מצה כלל אחר ליל הראשון [והשני לבני חו"ל], רק אוכלים למעדנים מיני תבשילים (שערי תשובה סו"ס תס).
והטעם: כיון שאין חיוב אכילת מצה, רק בלילה הראשון דכתיב "בערב תאכלו מצות", וכיון שאם המצה לא נעשתה כדין, יש בזה חשש חמץ דאורייתא, אף שאופים המצות עם כל הדקדוקים. מ"מ צדיקים ויראי שמים חששו בכל זאת למשהו חמץ, ונמנעו מאכילתה בשאר הימים, אלא שבליל הסדר אי אפשר לבטל מצוה דאורייתא משום חשש בעלמא (עיין מחצית השקל תנח א).
ואין כל אחד יכול לנהוג כן, אלא א"כ הוא חסיד שמדקדק בכל הדינים, לפי שיש בזה ביטול כמה מצוות.
יש אומרים שצריך לאכול מצות כל ימי הפסח, והטעם: משום שמחת יו"ט, כי פתא סעדתא דלבא (שערי תשובה שם).
בספר מעשה רב (אות קפא) משמע, שהגר"א תמה על מנהג אי אכילת מצה, והטעם: כיון שכותב שאכילת מצה בפסח היא מצווה (משנ"ב תעה ס"ק מה מביא דבריו). ומה שקראו חכמים 'אכילת מצה בכל שבעה רשות', הכוונה שמצווה לגבי חובה מקריא רשות, אבל באמת מצווה היא.
טעם אחר למנוע חומרה זו: לפי שמבטל מצוות ברכת המזון, ולכן יש לאכול מצה בפסח. ועוד שמבטל על ידי זה סעודות שבת ויו"ט (נמוק"י או"ח תעה א).
בשו"ת 'ציץ אליעזר' כתב, שאין כל מקום לחומרא שלא לאכול מצה בשאר ימי הפסח, בגלל חשש שאין לו יסוד בהלכה. שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ואינו נקרא חומרא כי אם קולא במצוות שמחת החג (חלק י כז ה).
אכילת דגים
יש שנהגו שלא לאכול דגים בכל ימי הפסח (מהר"ם שיק מנהגיו אות נט),
הטעם: וז"ל הפמג"ד (א"א סו"ס תמז) 'דגים חיים שקורין קרפיון שולחין מעיר לעיר, ובכדי שיישארו חיים מניחים פרוסת חמץ עם יין שרף בפיו, ואחר שמתו יבלעו מהחמץ'.
טעם אחר: לפי שהיו מורחים יי"ש על הדגים כדי שלא יסריחו, וחששו מחמץ. ואע"פ שהיום לא נהגו כן, יש שנהגו כן.
דגים חיים: יש שקונים דגים חיים, שבהם אין את החששות הנ"ל (ויגד משה סימן כז אות ט דרכי חיים ושלום מונקאטש מנהגי פסח אות תרו).
במנהג אכילת הדגים בפסח, כתב בסידור יעב"ץ (שער האיתון דף כא, א): "יזמין בשר ודגים ויין כפי כוחו מן המשובח, למצוות שמחת יו"ט". הרי להדיא שהתיר אכילת דגים.
מקור לאכילת דגים: מדברי חז"ל (סוטה יא, ב), שבשכר נשים צדקניות נגאלו ישראל ממצרים, כי בשעה שהלכו לשאוב מים הזמין להן הקב"ה דגים קטנים בכדיהן, והוליכו אותם אצל בעליהן. וכן מפורש ברמב"ן (בהעלותך י"א, ד'), לאחר שהיו גומרים עבודתם במצרים, היו רגילים לתת להם דגים קטנים המצויים מאוד חלף עבודתם (יפה ללב תעו ה). [כדרך שתקנו לאכול כרפס (רבינו מנוח בהלכות חמץ ומצה), זכר שהיו אוכלים ירקות, שהיא רפואה למכה האברים (שו"ת שיח יצחק סימן רו)].
דגים מלוחים: מנהג אשכנז שלא לאכול דגים מלוחים וה"ה דגים כבושים, הטעם: לפי שבעבר היו מולחים אותם במלח שנתערב בו חמץ (רמ"א תמז ה). ועל אף שהיום המלח הוא נקי, נשאר המנהג עד היום.
אכילת שום
יש נוהגים שלא לאכול שום בכל ימי הפסח, והטעם: בפרי מגדים (א"א תסד א) כתב שאין יודעים טעם לחומרא זאת, מ"מ עתה אין להקל בפני עם הארץ, ובצנעא לת"ח אין להחמיר.
יש שכתבו טעם לאי אכילת שום: כיון שאכילת שום מביאה לידי ריח רע, ומפני שבפסח צריך אדם לשיח ולספר ביציאת מצרים, לכן ראוי שלא יריחו ממנו ריח של שום וצנון (ספר ויגד משה סימן יז). יש שכתבו בשונה: מפני שכל ישראל היו צריכים לעלות לרגל ולהיות ביחד, הקפידו שלא יאכלו שום, כדי שלא יגרמו להם סבל על ידי הריח. ואמנם היה צריך לאסור בכל שלושת הרגלים, אלא שכיום נחרב בית מקדשינו בעוונותינו הרבים, והמנהג הוא רק זכר בעלמא למה שנהגו אבותינו, והנהיגו רק בפסח שבלאו הכי נהגו בו חומרות רבות (דובר ישרים מרגליות ע' קיא).
טעם אחר: לפי שהיו מקומות שהיו גרעינים גדולים הדומים לשום, והיו מכנים אותם 'קנאבעל', ובכדי שלא יתבלבלו ובמקום שום האמיתי יבואו לאכול חיטים המכונים 'שום' והן יתחמצו בבישולו, לכן תיקנו שלא לאכול שום (שערי ימי הפסח פרק ב ט הערה כה בשם הרב ר' מרדכי הכהן שבדרון נין של המהרש"ם).
טעם אחר: לפי שיש חשש שהעכו"ם שורין את השום בשכר (שדי חמד מערכת פסח סימן ו אות ט בשם הרב שב יעקב).
וב'חיי אדם' (כלל קכז ז) כתב, דאין לזה שום טעם וריח ומותר באכילה, והמנהג לאסור הגיע בטעות מדברי ה'מגן אברהם', שכתב שאם יש שום אסור אפילו במשהו, אך שם מדובר בשום שחתכו בסכין חמץ והוא חריף, ולכן אסור באכילה במשהו.
ומיהו מנהג בחלק מקהילות שלא אוכלים שום בפסח: ה'שר שלום' מבעלזא שנשאל מדוע אינו אוכל שום, השיב, כתיב (משלי א ח): "אל תטוש תורת אמך", וכך הוא המנהג בבית אבי ואמי שלא לאכול שום בפסח (הובא בשו"ת חמדת משה סימן כב פתחא זוטא סימן ב אות ז).
שטיפת ביצים
יש שנהגים לשוטף הביצים ולנקות את התבניות. הטעם: לפי שחוששים שמא נדבקו פירורי חמץ ממאכלי התרנגולים לקליפת הביצה, ולכן יש לרחוץ תחילה, כי חמץ בפסח במשהו (פמג"ד א"א תמז, בן איש חי ח"א פרשת צו אות ל) .
חותמת בביצים: יש שנהגו בפסח לקנות ביצים בלי חותמת, והטעם: לפי שחששו שמא יש חמץ בדיו, והווי חומרא בעלמא, שאף אם הווי חמץ בדיו – נפסל כבר באכילה, ומיהו עיקר החשש שמבשל הביצה עם קליפה (שערי ימי הפסח פרק ב' חומרות הפסח טו).
תבניות ביצים: יש שנהגו לבדוק בתבניות הביצים שמא נשתייר שם חמץ.
קדירה לביצים בלבד: יש שנהגו, שבקדירה שבשלו בה ביצים אין מבשלים בה שום מאכל, רק חוזרים ומבשלים בה ביצים (פמג"ד א"א בוטאטש תמז, דתוספות חיים על הח"א כלל קל ס"ק כב), והטעם: משום שחוששים שמא היו מונחות הביצים בקמח חמץ ובלע (פמג"ד שם).
מנהגים בפירות וירקות
פירות שיש להם קליפה: יש הנוהגים שלא לאכול פירות וירקות, רק כאלו שאפשר לקלפם (חיי"א קכז ב). והטעם: כדי להישמר מכל נדנוד של חמץ, שאולי בא במגע עם הפרי והירק.
טעם אחר: יש שמדמים פירות וירקות לפירות יבשים האסורים בפסח, מפני שאומרים שמפזרים עליהם קמח בשעת תיקונם.
פירות וירקות שקליפתם רכה: יש הנוהגים שלא לאכול פירות וירקות שקליפתם רכה, כגון תותים, מלפפונים ועגבניות.
קילוף פירות: יש הנוהגים לקלף את הפירות והירקות לפני אכילתם (חיי אדם קכז ב), והטעם: לפי שמשתמשים לריסוס הפירות וירקות בחומרים שיש בהם חשש לתערובת חמץ, ולכן יש לקלפם. וכן חוששים שמא בא הפרי במגע עם פירורים, או חשש חמץ (תשובות והנהגות רכה).
אכילת פירות יבשים
יש הנוהגים שלא לאכול פירות יבשים בפסח (רמ"א תסז ח), הטעם: לפי שמפזרים עליהם קמח בשעה שמייבשים אותם, וחוששים שמא נדבק בהם בשעת ייבושם. טעם אחר: שחוששים שמא נתייבשו בתנור חמץ (רמ"א תסז ח, משנ"ב שם ס"ק כו חיי אדם כלל קכז ב).
באם ידוע שנתייבשו בדרך שאין חשש לחמץ מותר באכילה (רמ"א שם).
תפוחי אדמה
ה'חיי אדם' בנשמת אדם (סימן כ) כתב שהמנהג באשכנז שלא לאכול תפוחי אדמה, הטעם: משום גזרת קטניות, לפי שעושים מהן קמח ומחלף בקמח.
מנהג העולם: לאכול תפוחי אדמה, והוא עיקר המאכל בפסח לרוב בני אדם.
בספר אוהל שלמה (דף לה) ל'בעל התפארת' שלמה מרדאמסק, כתב שצריך לתת הודאה על שלא היה מאכל זה בימי הגאונים, שהיו אוסרים אותו לפסח מחמת גזירת קטניות, משום שעושים מהם קמח.
רחיצת תפוחי אדמה: יש שרוחצים כל תפוחי אדמה שקנו לפסח לפני פסח (אורחות רבינו ח"ב הנהגות והידורים בעניני פסח אות ב עמוד פד).
קמח תפוחי אדמה
יש הנוהגים שלא לאכול קמח תפוחי אדמה בפסח. והטעם ע"פ דברי הטור (תסג) דהיכא דאיכא עבדי דמזלזלים במצווה, אסור לאפות מקמח של מצה אפויה או שאר קמחים, דאתי לשרוי אף בקמחא. טעם אחר: לפי שהוא דומה לקמח דגן, וחוששים משום מראית עין.
מנהג העולם: אמנם יש שכתבו שאין לחדש ולגזור גזרות מעצמנו, וכל גזרת הגאונים דווקא בקמח העשוי ממיני קטניות. ומיהו הגרשז"א נהג להחמיר בזה, ובביתו לא קנו קמח תפוחי אדמה (שלמי מועד פרק פא).