יהודה יעקבזון
בפרשת השבוע נאמר: "כִּי אֲנִי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי", ודרשו חז"ל: "והתקדִּשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים… אני ה' אלקיכם – זו ברכה". מים ראשונים הם נטילת ידיים שלפני הסעודה, מים אחרונים – לאחר הסעודה, וברכה – ברכת המזון.
דרשה זו היא 'אסמכתא', וחובת הנטילה לפני הסעודה ולאחריה היא מדרבנן. וסיבת תקנת מים אחרונים היא מחמת שלאחר האכילה הידיים מזוהמות, ו'פסולות' לברכה, דהיינו שאין לברך ברכת המזון במצב זה. ומוסיף רבנו חננאל: "אמר הקב"ה לישראל, כשם שאני קדוש ומשרתי שברקיע מִטהרים וטובלים בנהר דינור כשיבואו לקלסני, כך אתם, כשתבואו לקלסני תהיו קדושים וטהורים ונקיים בגופכם". ועוד אמרו חז"ל: "מפני מה אמרו מים אחרונים חובה – שמלח סדומית יש שמסמא את העינים". ומפרש רש"י: "וכיון שנגע במלח, כאשר חוזר ונותן ידו על עיניו – יסמאֵן, ולפיכך צריך לנוטלן".
כבר בזמן הראשונים היו כאלו שלא נהגו ליטול מים אחרונים, משום שמלח סדומית כבר אינו מצוי, וגם לא היה נהוג להקפיד על רחיצת ידים לאחר אוכל, וממילא לא נחשבו הידים כ'מזוהמות'. ברם, רבים מהפוסקים חולקים על כך, ולדעתם אף בזמננו מצויים מיני מלח המסוכנים לעין, וכן נחשבות הידיים כמזוהמות ופסולות לברכה. ואכן, ברוב המקומות נוהגים גם בימינו ליטול מים אחרונים.
ויש שכתבו שנטילת מים אחרונים היא חומרא, ולא מעיקר הדין, ועל כן לא נהגו בכך אלא האנשים, ולא חייבו בה את הנשים. אך לדעת רוב הפוסקים נשים חייבות בנטילה זו כאנשים. ואיסטניס המקפיד על רחיצת הידיים לאחר האוכל, חייב בנטילה זו מן הדין לכל הדעות. ועל פי הקבלה חובה על כל אדם ליטול מים אחרונים אף בזמננו.
על אף האמוּר, שגם בזמננו יש לחשוש למיני מלח מסוכנים, הנוגע במאכלים מלוחים, כגון מלפפון חמוץ, דגים כבושים, ועוד – הורו פוסקי זמננו שאינו חייב לרחוץ את ידיו מחשש שמא יגע המלח בעיניו, כיון שעיקר הטעם בזמננו לנטילת מים אחרונים הוא על פי הדרשה הנ"ל: "והייתם קדושים – אלו מים אחרונים", ולא מפני חשש הסכנה שבמלח, וטעם זה אינו אינו שייך אלא לפני ברכת המזון.
[שו"ע קפא, א ו־י, ומשנ"ב א, ב, כב, ו־כג; ביאורים ומוספים דרשו, 3 ו־16]