מה נהדר הוא המראה, כמה נאצל הוא המחזה, כה גדול הוא היום בו חוזרים רבבות הצורבים הצעירים אל הגמרא והסטנדר.
בלב מלא התרגשות, בהגבהת קומה ונחישות הרוח, רוכס עלם החמודות את מזוודתו, נפרד לשלום מהוריו הנרגשים, ופונה בצעדים בוטחים אל תחנת האוטובוס הקרובה, משם יוצא הוא למסע של שלושה חודשים נוספים, בהם יזכה להסתופף בבית ה', ולבקר בהיכלו.
והם, ההורים, עומדים הם ומביטים אל עבר דמותו המתרחקת, מזווית העין זולגת לה דמעה של שמחה מהולה בתפילה נרגשת: וזכני, שיהא בני צדיק, חכם ונבון, ויאיר את העולם כולו בתורה ובמעשים טובים, ובכל מלאכת עבודת הבורא.
עם הגמרא אותה הם נושאים בחביבות כה רבה בחיקם, ייכנסו הבחורים היקרים אל בית המדרש, וכמו דג שזוכה לשוב אל הים הגדול, ימהרו לצלול בהוויות אביי ורבא.
עוד נכונו להם קשיים ואתגרים, עוד ארוכה הדרך לפניהם, לנגד כל עתידם היא משתרעת, וכל עוד חי האדם עלי אדמות, אין היא מגיעה אל סופה. אבל היום הוא היום בו הם מושיטים רגל קדימה ופוסעים פסיעה אחת גדולה בדרך אל היעד הנכסף, וכבר העידו בעלי התוספות ברוח קדשם: "דרך הוא בהולך ללמוד, שנעשה אדם גדול".
ואנו, עמך בית ישראל, נביט אחריהם בעיניים מצועפות, ובליבנו צובטת הקנאה, בכל ישותנו מפעפעת הכמיהה והומה הגעגוע, כמה היינו מוכנים לשלם כדי לסובב את הגלגל רגע אחד לאחור, ולעמוד שם שוב, על מפתנו של בית המדרש הישיבתי, בתחילתו של זמן חדש.
אמת מה נהדר היה הוא הרגע.
מה נאוו על המשעולים רגלי הבחור ההולך ללמוד.
מה נאוו…