יום חמישי י"ד באב תשע"ט
מי שמהלֵּך בזמן בין השמשות מחוץ לעיר ואינו עומד במקום אחד – כיצד נמדד ה'תחום' עבורו?
עיקר תקנת 'עירוב תחומין' היא, שהאדם הרוצה לעָרב, ילך בעצמו למקום שבו רוצה 'לקנות שביתה' – דהיינו שמשם ימָּדד ה'תחום' הנוצר על ידי העירוב – וישהה שם במשך כל זמן 'בין השמשות'. ואינו צריך לומר מאומה, אלא, שאם הוא נמצא בתוך ה'תחום' של ביתו (או עירו), עליו להתכוון לקנות שביתה במקום זה שבו הוא שוהה בזמן בין השמשות, כיון שללא הכוונה המיוחדת לכך, נקבע התחום על פי ביתו.
ואם יצא מביתו על דעת לקנות שביתה במקום שבו ישהה בזמן בין השמשות, ואילו בהיותו במקום בזמן בין השמשות לא התכוון במפורש לקנות שביתה במקום – יתכן שלא קנה שם שביתה, והתחום נקבע על פי ביתו. ואם בזמן בין השמשות אינו עומד במקום אחד, אלא מהלך – נחלקו ראשונים אם קנה שביתה במקום הילוכו; ולדעה שלא קנה שביתה, אם הוא נמצא בתוך תחום ביתו, נקבע התחום על פי ביתו.
[שו"ע תט, ז, ומשנ"ב כו-כט; ביאורים ומוספים דרשו, 20]
מתי ניתן להניח את המזון של 'עירוב תחומין' במקומו?
בהמשך לאמוּר: כדי להקל על המעָרב 'עירוב תחומין', שלא יצטרך לשהות בעצמו במְקום העירוב בזמן 'בין השמשות', תיקנו חכמינו ז"ל שיכול לקנות שביתה מחוץ למקום שבו נמצא בזמן בין השמשות, על ידי שיניח, בעצמו או על ידי שליח, מזון בכמוּת המספיקה לשתי סעודות בימות החול, במקום שבו רוצה לקנות שביתה, אשר משם ימָּדד 'תחומו'. ואזי, למרות שבזמן בין השמשות אינו נמצא במקום זה, אנו מחשיבים אותו כעיקר 'דירתו', מחמת המזון המונח בו, ותחומו נקבע על פיו.
וניתן להניח את מְזון העירוב במקומו בכל ימות החול, ולאו דווקא בערב שבת, ובלבד שיישאר במקום עד לכניסת השבת.
ובשעת הנחת מזון העירוב במקומו, יאמר המֵניח: "בזה העירוב, אהיה (או: "יהא פלוני") מותר לֵילֵך למחר אלפיים אמה". ובדיעבד, אם אמר רק: "זה יהיה לעירוב", די בכך; אך אם לא אמר מאומה, אין העירוב חל.
[שו"ע תט, ז ו־ח, ומשנ"ב כח ו־לז; ביאורים ומוספים דרשו 21-22]
מהי כמוּת המשקה הנדרשת ל'עירוב תחומין'?
בהמשך לאמוּר: שיעור מְזון שתי סעודות ל'עירוב תחומין' הוא, כנפח של שש ביצים עם קליפתן (345.6-597.6 סמ"ק, לשיטות השונות). ויש אומרים – כנפח של שמונה ביצים (460.8-796.8 סמ"ק); וראוי להחמיר, וכן הורה החזון איש. וראה במקורות בנוגע למי שבדרך כלל אוכל פחות מהכמוּת הנ"ל.
ובמשקה, הכמוּת הנדרשת היא – כמוּת המספיקה לשתייה בשתי סעודות, שהיא שתי 'רביעיות', לפי חשבון של רביעית (86-150 סמ"ק, לשיטות השונות) לכל סעודה. וניתן לערב כמעט בכל סוגי המאכלים והמשקאות (ראה במקורות).
והכמוּת האמוּרה – שתי סעודות – מתייחסת לפת, ולכל מאכל שנאכל בפני עצמו כארוחה; אולם, מאכל ומשקה ש'מלפתים' בהם את הפת, דהיינו, שהם משמשים רק כתוספת לַפַּת, או כמִטְבָּל לפת, וכדומה – הכמוּת הנדרשת מהם היא כפי הכמוּת שמקובל להשתמש בה בשתי סעודות פת.
[שו"ע תט, ז, ומשנ"ב לב-לג; וראה משנ"ב ל ו־לד, וביה"ל ד"ה כפי; ביאורים ומוספים דרשו, 24 ו־28; וראה שם, 25]