מתי המחשבה בזמן הכנת מאכל משנה את ברכתו?
ומה היא העצה לצאת מידי ספק בין השיטות אם המחשבה משנה את הברכה?
כל זה ועוד בשיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א
סימן קס"ח סעיף י"ג
– על איזה מין פת מברכים –
לש עיסה הראויה לפת ולבסוף בישלה מה ברכתה? | מה היא העצה לצאת מידי ספק? | דעתו לאפות העיסה ולבסוף נמלך לבשלה
אדם שלש עיסה עבה שיכולה לשמש לפת, ואחר שלש, לא אפה אותה כפת, אלא בישל אותה במים או טיגן אותה בהרבה שמן, מצד אחד הלישה של העיסה היא כפת, וצריך לברך עליה המוציא, ומצד שני בסופו של דבר הוא לא אפה אותה, א"כ אחרי מה הולכים, האם אחר הלישה או אחר שעת הבישול? נחלקו בזה השיטות, השיטה הראשונה בשו"ע סוברת, שהולכים אחרי שעת הבישול, והבישול הפקיע מהעיסה שם של פת, וברכתה מזונות ומעין שלש, והשיטה השנייה חולקת, וסוברת שהולכים אחרי תחילת העיסה, וכיון שבתחילתה הייתה העיסה כמו לחם, מברך המוציא ובהמ"ז, ולהלכה יוצא, שמי שרוצה להחמיר, יחמיר כשתי השיטות, ואם יש לו כזאת עיסה, יאכל אותה רק בתוך הסעודה שאז בכל מקרה היא נחשבת כחלק מהסעודה, וברכת הפת פוטרת אותה, אבל נהגו להקל כהשיטה השנייה, והבישול עוקר את השם של פת מהעיסה.
המ"ב אומר, שהמנהג להקל כיון שלא מדובר שאכל מהפת שיעור שביעה, ולכן החיוב שלו בבהמ"ז הוא רק מדרבנן, וספיקא דרבנן לקולא, ואם אכל ממנה שיעור של כדי שביעה, א"כ זה נושא של דאורייתא, וחייב בבהמ"ז מדאורייתא.
עוד אומר המ"ב, שאם בשעת הלישה היה בדעתו לבשל אותה, אע"פ שאכל ממנה שיעור שביעה, הדין הוא, שיברך עליה מזונות וברכה מעין שלש, כלומר, הדרך המובחרת ביותר, שיאכל את אותה עיסה בתוך הסעודה ואז יוצא מידי כל ספק, ומעיקר הדין אפשר להקל ולומר שדינה כפת הבאה בכיסנין של אותה עיסה, באחת משתי האפשרויות, או שבשעת הלישה דעתו היה לבשל אותה וגם אם אכל שיעור של שביעה אפשר להקל ולומר שדינה כפת הבאה בכיסנין, ואם לא היה בדעתו לבשל אותה אלא לאפות, ואח"כ נמלך לבשל אותה, הדבר תלוי, אם אכל שיעור כדי שביעה חייב, כיון שזה דאורייתא וצריך להחמיר, ואם לא אכל כדי שביעה, זה רק דרבנן ואפשר להקל.