"ואני הנני מביא את המבול" (ו יז)
כשנה לאחר נישואיו של רבינו, בחודש סיון תרח"צ, נולד לרבינו ולרבנית ע"ה בנם בכורם למזל טוב, אשר נקרא שמו בישראל חיים מאיר שיבדלח"ט, הוא הגאון אב"ד "זכרון מאיר" וריש מתיבתא דישיבת 'חכמי לובלין'. ממשיך דרכו וממלא מקומו של רבינו.
רבינו השתוקק בכל ליבו, כי הרך הנולד יקרא על שמו של רבו ומאורו, הגאון רבי יהודה מאיר שפירא זצוק"ל מלובלין. אך מכיוון ששנה קודם לכן הסתלק הגה"ק רבי חיים אלעזר שפירא זצוק"ל, בעל 'מנחת אלעזר' ממנוקאטש, ומאחר וחמיו רבי מרדכי גלבר זצ"ל היה מחסידיו הנלהבים, נהג רבינו כבוד בחמיו, וקרא את שמו בישראל "חיים מאיר", לזכרם של שני המאורות הגדולים.
תיכף לאחר לידתו התקדרו שמי צ'כוסלובקיה בעבים. אוסטריה השכנה כבר היתה נתונה למרמס בידי הנאצים, לאחר סיפוחה ב'אנשלוס' הנודע שאירע בחודש אדר תרח"צ. הקשר עם וינה – מקום מגורי הוריו של רבינו – כבר לא היה כבתחילה, והדאגה לשלום היהודים שם כרסמה בכל לב.
נהר הדנובה שזרם בפאתי ברטיסלבה, לא רחוק מהאזור היהודי וממקום מגוריו של רבינו, היה למעשה הגבול שחצץ בין אוסטריה שבשליטת הגרמנים לצ'כוסלובקיה, שהיתה עדיין עצמאית כלפי חוץ. מעבר לנהר שעטו סרדיוטות הגרמנים ממקום למקום. למרות שאוסטריה לא היתה נתונה במצב מלחמתי, הדי השלטון האנטישמי החדש, שלא חדל להתנכל ולהציק בברוטאליות ליהודים, יחד עם ריחות אבק שריפה של מלחמה קרבה שנישאו באוויר, כמו חצו את הנהר ריחפו כענן קודר ענק על הקהילה היהודית.
רבינו שהה באותם ימים בנייטרא, מכיוון שלא יכול היה לשאת את מועקת המלחמה, כפי שנשקפה מחלונות ביתו שהשקיפו אל הדנובה. הנסיעה לוינה כבר לא היתה אפשרית בעת ההיא, עקב המצב המלחמתי.
בין יום הכיפורים לסוכות של שנת תרצ"ט, שב רבינו עם משפחתו הקטנה לפרשבורג, שהייתה שלווה יחסית, אולם ליבו ניבא לו כי מצב זה לא יאריך ימים. הוא חש כיצד האדמה מתפוררת תחת רגליו, ומחשבותיו נדדו אל מקום אחר ורחוק.
ימי הדמדומים של יהדות סלובקיה
שלהי שנת תרח"צ לא בישרה טובה ליהודים בכל רחבי אירופה. קול צחצוח החרבות שבקע מגרמניה הנאצית, ניסר והדהד בחללו של עולם, והתגבר ביתר שאת עם סיפוחה השקט של אוסטריה, במסגרת ה'אנשלוס' הנודע, מה שחשף בפני עולם ומלואו את יד הברזל של הגרמנים, שדבר אינו עומד בפניהם בדרך להגשמת חלומות הרייך השלישי.
היהודים היו הראשונים לטעום מנחת זרועם של הגרמנים. עם סיפוחה של אוסטריה לגרמניה, חלו על יהודי אוסטריה באחת, חוקי נירנברג הנתעבים שעד אז היו נחלתם של יהודי גרמניה בלבד, יהודי וינה כמו אחיהם ביתר ערי אוסטריה, החלו חשים על בשרם את מה שחוו אחיהם בגרמניה, בשלוש השנים האחרונות. תיכף לאחר הסיפוח הנאצי, החלה שורה של רדיפות והצקות נגד היהודים. והיהודים ביתר הארצות עקבו בדאגה ובחשש גובר, אחר הדיווחים מאוסטריה, ולא יכלו שלא לחוש באיום הקרב והולך.
אך לא הרי יהודי פולין כיהודי צ'כוסלובקיה. אלו האחרונים שמעו השכם והערב את דרישתה של גרמניה הנאצית, לסיפוח חבל הסודטים שעל גבול גרמניה וצ'כוסלובקיה, ואת הרפיסות שהעולם מגלה נוכח תוקפנותה, והבינו כי במוקדם או במאוחר יגיע גם תורם. אמנם איש מהם לא שיער אז, עד כמה תרדפם ידה האכזרית של גרמניה.
במהלך הקיץ של שנת תרח"צ הורה היטלר ימ"ש לוורמאכט, להתכונן לפלישה לצ'כוסלובקיה.
'הסכם מינכן' שנחתם בין כסה לעשור של שנת תרצ"ט בין גרמניה למעצמות, 'קרע' את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה. עוד באותו שבוע הכריזה מפלגת העם הסלובקי, על אוטונומיה של כל אזור סלובקיה, תוך שהיא מתנתקת כמעט כליל מהממשל בפראג.
צעד זה לווה בטונים צורמניים של אנטישמיות ושנאת ישראל, שהיתה טבועה בדמם של חברי המפלגה ומנהיגם יוזף טיסו ימ"ש. משמרות ה'לינקה גרדה' של המפלגה הפאשיסטית, שהטילו חתתן על כל תושבי סלובקיה, גויסו לפעול כנגד האוכלוסייה היהודית, ועד מהרה נעשו צעדי היהודים צרים מלכת, בעקבות הגזרות וההגבלות שהוטלו על ידי הממשל החדש, אשר התנהל באופן עצמאי לגמרי. "יש להשמיד את הפשפשים היהודים", זעקו הצעירים הסלובקיים בגרונות ניחרים, כשהם מתרגמים את האיומים הלכה למעשה, ביחסם המשפיל והתרת דמם.
כיסופי ארץ ישראל
ערב אחד באותה תקופה, צעד רבינו ברחובות פרשבורג באישון לילה, והנה מגיע לאזניו קול המון חוגג שבקע מן עברו השני של נהר הדנובה, אשר שימש כגבול בין אוסטריה לסלובקיה. היו אלו חיילים גרמנים הוללים, שהתאספו במועדון מקומי ושתו לשכרה. קול מצהלותיהם הגיע עד לגדה השנייה, אל רחובות הרובע היהודי של פרשבורג. רבינו הזדעזע כשומעו את הקולות – כפי שכתב ברשימה מזכרונותיו: "ושמענו וראינו תעלולי השונא הגרמני" – והוא ראה בכך מבשר רעות. למחרת שמע רבינו גוי מקומי משיח באוזני חברו לפי תומו כי "היהודים הם אוכלי לחמנו". באותו רגע גמלה בלבו החלטה לעזוב את אירופה ולעלות לארץ ישראל.
לימים סיפר בכמה וכמה הזדמנויות, כי כבר בימי בחרותו היה מתפלל תמיד שיזכה להרביץ תורה בארץ ישראל, זאת למרות שהיחסים בין היהודים לגויים היו טובים בדרך כלל, והאנטישמיות טרם הרימה אז את ראשה.
הד פלאי מתשוקתו זו לארץ ישראל, נשתמר בין שיטי איגרת שכתב רבינו בל"ג בעומר תרצ"ה, לאחד מקרובי משפחתו שהתגורר אז בירושלים. ואלו הם דבריו:
"ומאוד גדלה תשוקתי לעלות למקום גבוה מכל הארצות, עיה"ק ירושלים, אך כי בעיקר מצוות א"י יש מבוכה רבה כידוע, אבל אין לזה כלום, כי לב כל ישראל מושך את שורש הראשון אשר נלקח משם. ומי יתן שנזכה לראות בקרוב בירושלים בבניינה, ירושלים דדהבא, עיר של זהב"…
עם בואו הביתה שח את אשר עם ליבו עם הרבנית ע"ה, והביע בפניה את רצונו לעלות לארץ ישראל כמה שיותר מהר. הרבנית הסכימה לדבריו, למרות הקושי הכרוך בעזיבת הוריה ומולדתה, אלא שהוריה היו אלו שניסו לעכב בעדו ולמנוע ממנו לבצע זאת. "עברנו מצבים קשים מאלו במשך השנים, וגם גל זה יעבור בעזרת השם", אמר לו חמיו. אולם רבינו היה נחוש בדעתו לעלות.
לימים, סיפר רבינו כי אחד הטיעונים בהם ניסה חמיו לשכנעו היה, שגופו הקדוש של ה'חתם סופר' זי"ע טמון בפרשבורג, ולבטח תגן זכותו של האי צדיק בעד יהודי העיר מפני הגרמנים. אולם הוא דחה את דבריו באומרו, כי גם בפרנקפורט דמיין היו גאונים וצדיקים, אך הפוגרומים שהתחוללו בעבר בעיר מלמדים, כי כאשר נגזרה הגזירה משמיים – מאום לא עמד בפניה.
משראה חמיו כי רבינו אכן מתכונן לעלייתו ארצה באופן מעשי, ולא ניתן יהיה כבר להניאו מכוונתו, ניסה לשכנעו כי על כל פנים יותיר ולו באופן זמני את בני משפחתו: "הן לא תוכל להתאקלם בארץ ישראל הענייה", טען כנגדו, "השאר נא, אפוא, את אשתך וילדך כאן ועלה בגפך ארצה, והיה אם תראה כי התנאים מאפשרים מגורים בארץ ישראל, יעלו גם המה ארצה בעקבותיך", הציע לו.
ברם רבינו כבר גמר אומר לצאת לא"י, ואמר לו כי על פי ההלכה, הרי שהוא מחויב לדאוג לאשתו, ומכיוון שהוא רואה סכנת חיים דווקא בהישארות בפרשבורג, על כן בדעתו לסרב להצעתו. יחד עם זאת, הסכים רבינו כי בנוגע לבנו הפעוט, הרי שתנאי הדרך הקשים והמייגעים עלולים להזיק לו, על כך החליט, אפוא, כי בשלב זה יעלה יחד עם הרבנית, וכאשר יבשילו התנאים אזי יעלה גם את בנו הפעוט ארצה.
כמוצא אחרון, החליט חמיו לבוא יחד עם רבינו בפני הגאון רבי מרדכי יהודה דונט הי"ד, שהיה איש צדיק ותלמיד חכם מופלג ומחשובי הקהל בפרשבורג, על מנת שיברור ביניהם. רבינו הסכים והם ניגשו אליו יחדיו. לאחר ששמע הלה את טענות שני הצדדים, צידד בידי רבנו באמרו כי "הכל מעלין לארץ ישראל", וכי אי אפשר לעכב בידי מי מלעלות לארץ ישראל.
צרו צעדנו מלכת
אם היה צריך רבינו הוכחות נוספות לאדמה הבוערת מתחת לרגליו, סיפקו לו זאת בשפע הימים הבאים, בהם נעשה המצב גרוע מיום ליום.
היה זה יום רביעי ח' חשוון תרצ"ט, כאשר התבשר מיקלוש הורטי, שליט הונגריה האנטישמי ובן בריתו של היטלר ימ"ש, על זכייתה של מדינתו בשטחים נרחבים שנותקו מדרום סלובקיה, בהתאם להבטחה מוקדמת שניתנה לו ועוגנה בהסכמי וינה הראשונים. הונגריה קיבלה לידה את העיר הגדולה 'קושיצה', היא 'קאשוי' בשפת היהודים, על מחוזותיה, וכן חלק גדול מ'קרפטרוס'.
המהלך עורר זעם רב בקרב הסלובקים, שכבר קודם לכן רתחו מזעם בגין סיפוח חבל הסודטים לגרמניה. את הזעם העיקרי הפנו כמובן נגד היהודים. יהודים הותקפו ברחובות, וחנויות שהיו בבעלות יהודית נפרצו. דברי גנאי ועלבון הוטחו כלפי היהודים, והמנהיגים הסיתו השכם וערב לפגיעה ביהודים.
יומיים לאחר מכן, בערב שבת פרשת לך לך ובכל מהלך השבת, פשטה המשטרה הסלובקית על בתי אלפי יהודים בסלובקיה, שהיו בעלי נתינות הונגרית או בעלי נטיות פרו-הונגריות, ובצעד אכזרי גרשום לגבול עם הונגריה, תוך שהם מאשימים אותם בבגידה במולדת. יהודים אלו היו אומללים ביותר, שכן ההונגרים מצדם לא אבו לקבלם תחת חסותם, ואילו הממשלה הסלובקית לא אפשרה להם לחזור לבתיהם. כך נותרו משך שבועות אחדים תחת כיפת השמים, מופקרים לגורלם, בתנאי מזג אוויר קשים וללא מזון ושתיה.
יהודי פרשבורג נרתמו אמנם לטובת אחיהם, ואף הוקמה ועדה מיוחדת שדאגה להקל את ייסוריהם ככל הניתן, כשבהמשך סודרה להם האפשרות לעלות ארצה, בקבוצות מעפילים שהתארגנו אז, אולם סבלם שהיה קשה מנשוא, חלחל לכל שכבות האוכלוסייה היהודית, שהחלו גם הם חוששים לעתידם.
אם לא די בכך, באותו שבוע ביום רביעי ליל ט"ז חשון, פרצו מהומות 'ליל הבדולח' בכל רחבי גרמניה ואוסטריה, בהן עלו באש מאות בתי כנסת, בתי יהודים וחנויותיהם נפרצו ונשדדו. יהודים רבים אף נרצחו בידי הגרמנים באותו לילה נורא. קרבתה של ברטיסלבה, מקום מגורי רבינו, אל קו הגבול עם אוסטריה, הביאה את השמועות הקשות מוינה ומחוזות אוסטריה הסמוכים לאוזנם של יהודי העיר, ואלו העלו את מפלס החרדה בקרב היהודים. היה ברור לכל כי מדובר רק בראשיתו של גל פרעות נורא, שאת סופו מי ישורנו.
רבינו ראה את כל זאת, והמתין לשעת הכושר בה יוכל לעלות ארצה. באותם ימים ארגנה תנועת 'בית"ר' הרביזיוניסטית עליות בלתי ליגאליות לארץ ישראל, באמצעות ספינות שרכשה, ויהודים רבים בקשו להצטרף למסעות אלו, למרות חוסר הוודאות הכרוך בהן, והחשש שמא ייתפסו בידי הבריטים. רבינו לא היסס ורשם את עצמו ואת זוגתו הרבנית לאחת העליות.
על פי התכנית, היה אמור לצאת מסע שכזה מנמל ברטיסלבה, ולהפליג משם על פני הדנובה עד לנמל 'סולינה' שלחופי הים השחור ברומניה, ומשם לנמל 'קונסטנצה'. בתקופה ההיא שימש הנמל כשער היציאה היחיד ממזרח אירופה. וממנו יצאו אניות המעפילים לעבר חופי ארץ ישראל. כל שנותר עתה לרבינו היה, להמתין בדריכות להודעה על ההפלגה הממשמשת ובאה, ולהיות נכון ליציאה בעת שייקרא.
כמוצא אחרון, היו מי שניסו לדבר על לב רבינו ולשכנעו לסגת מן הרעיון, בהצביעם על מארגני העלייה הנוערים מכל רגש של אידישקייט, ככל התנועות החלוציות שהיו באותה תקופה. לימים העיד רבנו כי אכן היה ממש בטענה זו, אך הוא דבק בהחלטתו בעיקשות, כשהוא גומר אומר בדעתו להיכנס בתוך עצמו לכל אורך הנסיעה, לבל ייווצר חלילה קשר כלשהו בינו לבין סביבתו הקלוקלת.
פיקדון יקר
"כאשר עלה בדעתי לעזוב את ארץ העמים ולעלות לארץ ישראל, ישבתי ממש בכבודו של עולם, אברך צעיר אחרי החתונה, בעיר פרשבורג, כבר אז הייתי מרביץ תורה לתלמידים ולרשותי עמדה דירה נאה והכל התנהל על מי מנוחות"… כך, במילים אלו, גולל רבינו לימים בעת שסיפר את נס הצלתו מאימי המשטר הנאצי, במהלך מסיבת ההודיה שהיה נוהג לערוך מידי שנה בנר שני של חנוכה, היום בו דרכו רגליו על אדמת ארץ ישראל לאחר נסיעה רצופת ניסים.
ואכן, כפי שמעיד רבינו, לא היה קל עבורו לעזוב הכל מאחוריו, ולעלות ארצה בחוסר כל, ללא מקורות פרנסה כלשהם וללא סביבה משפחתית תומכת. מה גם שאיש בפרשבורג לא הבין את החלטתו שהיתה נראית אז כה תמוהה ובלתי מובנת, היתה בכך מידה מרובה של נועזות ומסירות נפש, אולם רבינו שמאז ומעולם ניווט את דרכיו אך ורק על פי רצון התורה ורצון ה', גמר בדעתו כי כך נכון לנהוג לפי ההלכה, ועל כן לא השגיח במאום. כי אם יצא בנחישות ובצעד נמרץ לעבר הבלתי נודע. "מהר מאוד הבינו הכל בפרשבורג את הצעד שעשינו, עם התגברות הרדיפות שהחלו תקופת מה לאחר עזיבתנו", סיפר רבינו לימים.
את עוללם הקט הפקידו בידי הורי הרבנית למשמרת וכעצת ר' מרדכי, מתוך תקווה כי בקרוב יוכלו להתאחד עמו ולאמצו בשנית אל חיקם. אלא שהיתה זו פרידה ארוכה וממושכת שהסתיימה לבסוף רק כעבור שבע שנים, אז עלה ר' חיים מאיר שליט"א לארץ ונפגש עם הוריו בפעם הראשונה מאז נפרדו ממנו.
משך קרוב לשלוש שנים שהה הפעוט בבית סבו וסבתו, אולם משנוכח ר' מרדכי בראשית שנת תש"ב כי כלתה הרעה אל יהודי פרשבורג, הבין כי לא יהיה זה נבון מצדו להותירו כך בריש גלי, על כן שלח את הילד בן השלוש יחד עם ילד קטן נוסף שהיה לו בבית, הוא הרבי ר' יוסף אליעזר גלבר ז"ל, אחי הרבנית, שהיה אז כבן שבע, לעיירה סומבטהיי, היא סאמבאטהעלי – כפי שנהגתה בפי היהודים, אל משפחת הרה"ח ר' יעקב דייטש ז"ל, שם שררו עדיין תנאים טובים יותר.
כשאוצרם בידיים נאמנות ולאחר שנפרדו חפוזות מקרוביהם, יצאו רבינו וזוגתו הרבנית עם מעט מטלטלים למזח הספינות של נמל ברטיסלבה על חופי נהר הדנובה.
את שהיה אז עם לבבו, ביטא רבינו לימים באמרת שפר קולעת ויקרה מפז. וכך שאל פעם רבינו לאחד ממקורביו: "הידעת מדוע נקראים המסעות שבפרשת 'מסעי' בנגינה מיוחדת?", הוא מותיב והוא מפרק מיניה וביה: "אז ווען צ'פארט קיין ארץ ישראל זינגט מען" – כאשר נוסעים לארץ ישראל אזי משוררים ומנגנים…
[מתוך 'אבי ההוראה']