ביום מן הימים, הגיע אל מעונו של מרן ה'חזון איש' עורך בטאון 'חרדי' מארצות הברית, וביקש להגיש לו מעטפה אותה שלף מכיסו. אולם ה'חזון איש' סירב בנחישות לקבל את המעטפה. הוא דחה אותה לכיוונו של האורח, ובשום אופן לא הסכים לפתחה ולעיין בתוכנה. משנוכח הלה כי החזון איש' איתן בדעתו – נאלץ להשיב את המעטפה אל כיסו ולהסתפק בברכתו של גדול הדור.
לאחר שעזב האורח את החדר, פנה ה'חזון איש' אל אחד ממקורביו שהיה נוכח בעת המפגש, ושאלו: "האם אתה יודע מה יש במעטפה?".
"לא! אינני יודע!" השיב הלה, שאכן תהה בליבו לפשר ההתרחשות המוזרה.
או אז פתח ה'חזון איש' והסביר: "ראה נא. יודע אני, שהבטאון שבראשו עומד יהודי זה – נוטה להתיר את השימוש בג'לטין, אותו אסרתי מכל וכל. כעת, הבנתי מיד שבמעטפה ישנה שאלה הנוגעת לנושא רגיש זה, כאשר תקוותו היתה שאפתח את המעטפה, אקרא את השאלה, ואשיב מה שאשיב.
"מכאן ואילך", המשיך ה'חזון איש', "כבר היתה תכניתו סדורה: עם שובו לארצות הברית – הוא התכוון לפרסם את רשמיו מהביקור בארץ ישראל, ובכלל זאת לספר על הביקור בביתי, תוך שהוא מציג את הדברים באופן מעוות – שיותיר את הרושם כביכול מצאתי צדדים להתיר את הג'לטין.
"ומאחר ואינני מוכן בשום אופן שתצא מכשלה מתחת ידי – סירבתי לפתוח את המעטפה, וכך התכנית לא יצאה אל הפועל!" סיים ה'חזון איש' את הסברו.
וראה זה פלא: תקופת מה לאחר אותו מאורע, הזדמן למקורבו של ה'חזון איש' לפגוש באותו עורך מחוץ לכותלי ביתו של הגאון. את ההזדמנות הוא ניצל כדי לגשת אליו ולומר: "אני יודע מה היה במעטפה שה'חזון איש' סירב לקבל מידך!".
"לא יתכן! אף אחד אינו יודע מה יש במעטפה הזו!" הגיב הלה ספונטנית, אולם מקורבו של ה'חזון איש' פתח מיד ושטח את ההסבר שהסביר לו רבו בשעת מעשה, תוך שהוא מפרט את תכנה של המעטפה, את מניעיו של העורך, ואת תכניותיו…
לשמע הדברים, לא ידע האיש את נפשו: "מנין לך זאת? האם נביא אתה? או אולי בן נביא?" שאל בתדהמה, ואילו המקורב רק השיב בפשטות: "אינני נביא ואף לא בן נביא, אולם ה'חזון איש' הבין את תכניותיך בחכמתו, וכבר לימדונו רבותינו כי חכם עדיף מנביא!"…
('פרי עמלנו')