הרב ישראל ליוש
"וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ" (כ"ח, כ"ב)
מעשה ביהודי פשוט, תושב אחד הכפרים הסמוכים לראדין, שלא היה עשיר כלל וכלל, ובכל זאת, כל אימת שבא אליו המשולח של ישיבת ראדין להתרימו למען הישיבה היה מוזיל מכיסו דמים רבים, יותר מכפי יכולתו.
יום אחד ביקש היהודי מהמשולח שיבקש עבורו ברכה מה'חפץ חיים' שיתעשר. "רואה אתה כי אינני עשיר כלל, ובכל זאת אני תורם כל פעם תרומה הגונה למען לומדי התורה, אם אזכה לברכתו של ה'חפץ חיים' ואהיה עשיר", הסביר היהודי את בקשתו, "אתרום יותר לישיבה…". מילא המשולח את בקשתו וה'חפץ חיים' בירכו בעשירות, וכברכתו כך היה, היהודי עלה לגדולה ונתעשר…
אולם כאשר בא אליו המשולח אחר שנעשה עשיר נשתומם לראות שלא די שלא הוסיף על מה שהיה רגיל לתרום עד עתה, אלא עוד הפחית מתרומתו הרגילה. "מדוע הינך מפחית מתרומתך הקבועה?", שאלו המשולח, "הלא הבטחת שאם תזכה בעשירות, כברכת ה'חפץ חיים', תוסיף עוד כהנה וכהנה על תרומתך…!?".
"אומר לך את האמת", ענה היהודי בבושת פנים, "אינני יודע מה אירע לי, אך מאז שהתעשרתי קשה לי לתרום מכספי לצדקה…".
ע"פ סיפור זה מיישב ראש ישיבת פוניבז', הגאון הגדול רבי ברוך דב פוברסקי שליט"א, תמיהה: הכיצד יעקב אבינו נדר לה', הלא כתוב בקהלת "טוב שלא תידור…", וכך מובא בגמ' בנדרים "אין הכשרים נודרים"?
אלא, אומר הג"ר בערל, ע"פ דברי חז"ל במדרש רבה (פרשה ע) תתיישב הפליאה: "'וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר…', כְּתִיב 'אֲשֶׁר פָּצוּ שְׂפָתָי וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי', אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַבַּבְלִי 'וְדִבֶּר פִּי בַּצַּר לִי', שֶׁנֶּדֶר מִצְוָה בְּעֵת צָרָתוֹ, מַהוּ 'לֵאמֹר', לֵאמֹר לַדּוֹרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹדְרִים בְּעֵת צָרָתָן".
למדנו מדברי המדרש, שבעת צרה מותר, ואף מצווה לנדור. ולכן יעקב כאשר היה בעת צרה בעת בריחתו מעשו נדר לה', ואף לימד לדורות לעשות כן.
והעניין בזה מבאר רבי ברוך דב ע"פ הסיפור הנ"ל, שאינו דומה לבו של עני, שהוא לב טהור, ללבו של עשיר. עני בטהרת לבו מסוגל לתת יותר מהעשיר, ולכן בעת צרה מותר לנדור, כי בעת הזאת, כאשר הלב טהור ופתוח, עתיד הוא להתקיים ע"י הנודר.
***
מרנא הגאון רבי חיים מוואלוז'ין היה אומר: "המקפיד לתת חומש מממונו, מובטח שיתעשר". עוד היה אומר: "אם כל ישראל אכן יקפידו לתת חומש, יתקיים בהם הפסוק: 'אפס כי לא יהיה בך אביון'".
ורבי חיים היה נאה דורש נאה מקיים, פעם עלה חשש בלבו אם חייב להוסיף עוד ממון על דמי ה'חומש', ולבסוף הקל ולא הוסיף. באותו יום הלך המשרת לשאוב מים מן הבאר, והדלי נפל לבאר. נטל המשרת גרזן וביקש לדלות על ידו את הדלי מן הבאר, אך למרבה הפלא גם הגרזן נפל לבאר.
כאשר סיפר המשרת את שאירע לרבי חיים, תיכף תלה זאת בדמי החומש שחסך מן הצדקה, ובתום חשבון שערך גילה כי אכן שווי הדלי והגרזן עולים לסך המעות שהקל ולא תרם לצדקה…
רבי חיים היה מספר זאת לתלמידיו, ומלמדם מוסר השכל: "לו רק יפשפש אדם במעשיו ויתוודה על חטאיו, יסיר מעליו את עונש החטא ויינצל מכל היזק…".
***
חנות ניהלה הרבנית, אשת חבר למרנא רבי חיים מוואלוזי'ן זי"ע, וממנה הייתה כל פרנסתם, כי רבי חיים לא נטל שכר מהישיבה.
לילה אחד פרץ גנב לחנות ורוקן את תכולתה לתוך עגלה רתומה לסוס שהמתינה לו מחוץ לחנות. משסיים את 'עבודתו' עלה על העגלה, כיוון את המושכות וביקש להימלט עם הסחורה, אך הסוס לא נשמע להוראות המושכות ולא זז ממקומו. גם הצלפות רבות שהצליף הגנב על גב הסוס לא הועילו, הסוס לא הניע את רגליו, כאילו הן נקבעו באדמה. השעה התאחרה, והגנב החל לחשוש מאור השחר הקרב, אם לא יימלט מיד עלול הוא להיתפס ע"י העוברים והשבים. משנוכח שאינו מצליח 'לשכנע' את הסוס לזוז החזיר את הסחורה לחנות ונמלט על נפשו.
באותה עת יצא רבי חיים אל מחוץ לעיר עם גיסו ושוחחו בלימוד, ובדרכם חלף הגנב על פניהם ורבי חיים קרא לעברו: "אדם הנותן מעשר מרכושו לצדקה, הקב"ה מצילו שלא יבוא לידי הפסד; ומי שנותן חומש, אפילו נפל לו חפץ לתוך הבאר, הרי הוא צף ועולה…".
דברי רבי חיים נפלו על אזני הגנב כרעם ביום בהיר, ורעדה אחזה בגופו מרוח קדשו של רבי חיים. הוא ניגש לרבי חיים בבושת פנים וביקש ממנו סדרי תשובה על מעשהו המחפיר. רבי חיים הציע לו לפרסם את המעשה למען ירבה כבוד שמים, ובזכות הביזיונות ינוקה חטאו.