בסדר הלימוד היומי ב'חפץ חיים' מתחילים היום את כלל ד' מהלכות לשון הרע. בסעיפים הראשונים מגדיר ה'חפץ חיים 'מה נקרא דבר גנות שאסור לאומרו על הזולת. ראשית הוא מזכיר את הדברים הפשוטים לאיסור – "דברים של גנאי בעלמא", כגון להזכיר את מעשי אבותיו, או את מעשיו הראשונים שלו עצמו, כאשר עכשיו הוא מתנהג כשורה, שבוודאי אין כל הצדקה לבזותו על כך.
בהגהות 'באר מים חיים' הוא מוסיף, שאפילו אם אינו מכוון לבזותו, וגם מכיר היטב את השומע שאצלו לא יגרע כבודו של הנידון מחמת הדברים, מכל מקום אסור, כיון שאלו דברים שאם יתגלו לאחרים, אצלם תהיה זאת גנות. אלא אם כן הוא מספר זאת ל"חכם צנוע" שיודע עליו שלא יספר לאחרים. 'בביאורים ומוספים' מציינים כאן, כי יש שכתבו שאף אם הנדון מקפיד שלא יספרו עליו את הדברים גם באופן זה – אין ברשותו למנוע זאת, שהרי אין בזה גנות, לא מצד המספר ולא מצד השומע. ומכל מקום, ממידת חסידות מסתבר שיש להימנע מכך, שרצונו של אדם הוא כבודו.
עוד הביאו ב'ביאורים ומוספים', שגם בדברים שאין בהם בזיון, אולם עשוי להגיע נזק בגלל פרסומם, יש בזה משום לשון הרע. וכן דעת הגר"נ קרליץ שאסור לספר על פלוני שבנה מרפסת בלי רישיון, אף שאין זה גנאי, כיון שיכול להנזק אם הדבר יתפרסם.
ומה הדין בדבר שאצל המספר הוא שבח, אולם אצל השומע זה גנאי – כגון שאחד מוחה בחברו שאוכל הכשר מסוים, והלה משיב לו שזהו הכשר מצויין וטוב יותר מאחרים, וגם פלוני ופלוני תלמידי חכמים אוכלים הכשר זה. כתב ב'שיעורי עיון' שהדבר אסור משום לשון הרע, כיוון שאצל השומע זוהי גנות על אותם אנשים שאוכלים הכשר זה.
בהמשך כותב ה'חפץ חיים' כי אדם שעבר עבירה שבין אדם למקום [ולעניין עבירות שבין אדם לחברו יפרט ה'חפץ חיים' בהמשך], והיה זה מקרוב ממש, שוודאי לא עשה תשובה, גם כן אסור לספר זאת עליו, אם לא על פי הפרטים שיתבארו בהמשך, ועל אחת כמה וכמה כאשר עכשיו האדם נוהג כשורה, שבוודאי אין לגנותו על מעשיו הקודמים כמו שכתב לעיל. ובהגהות 'באר מים חיים' מביא ה'חפץ חיים' משו"ת חוות יאיר, שאפילו לא ראינוהו שעשה תשובה, מכל מקום כיון שעבר זמן רב ולא ראינו בו שמץ פסול, בכלל בעל תשובה הוא.
בביאורים ומוספים מביאים בזה נידון מעניין – משגיח בישיבה קטנה שנשאל על בחור ששנתיים וחצי לא התנהג כראוי, ורק בחצי השנה האחרונה שיפר את מעשיו: דעת הגרי"ש אלישיב שאסור לו לספר על התקופה הראשונה, כיון שהשתפר וחזר בתשובה.
עוד כותב ה'חפץ חיים', כי האיסור לספר על עבירות שפלוני עשה, הוא בין אם מדובר בעשה גמורה דאורייתא, שזה ודאי גנאי, ובין בדברים שהרבה אנשים אינם נזהרים בזה, שהגנות אינה גדולה כל כך – כגון לספר שפלוני שאינו רוצה ללמוד, או שדבר מסוים שפלוני סיפר הוא שקר, או שהוא חס על ממונו ואינו מכבד שבת כראוי, ואפילו מלתא דרבנן בעלמא שאמרו שאין ראוי לעשות דבר זה לכתחילה.
בביאורים ומוספים כותבים בעניין זה, שלספר על פלוני שהוא קובע עיתים לתורה רק שעה או שעתיים ביום, יש שהביאו (שו"ת לחפץ בחיים) מדברי ה'חפץ חיים' לקמן (כלל ה סעיף ו) שכתב, שכלל פשוט הוא בענין לשון הרע שתלוי הדבר לפי האיש שמדבר עליו, שאם אומר על איש שמספיקה לו פרנסתו ברווח שלומד ג' או ד' שעות ביום, הוא גנאי גדול עבורו [שהרי יכול להשקיע יותר בלימוד התורה], ואם אומר כן על בעל הבית הטרוד מאד בפרנסתו, הרי הוא שבח גדול עבורו [שאף שטרוד כ"כ להשיג פרנסתו ומחיתו, מוצא כמה שעות לקביעת עיתים לתורה], וכן לומר על ת"ח גדול שמתבטל זמן מה, הוא גנאי גדול, וכל אחד לפי דרגתו.