הרב בנימין גולד
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה… וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם" (דברים ל"א, א'-ב')
במדרש תנחומא כתב: "'וילך משה' – אין 'וילך' אלא לשון תוכחה". ויש להבין מה תוכחה יש בדברים אלו שאמר משה לבני ישראל?
בספר 'מנחת עני' ביאר, על פי המבואר בזוהר הקדוש, שאף משה לא ידע יום מותו, ורק באותו יום התגלה לו הדבר, ובזה בא משה להוכיח לישראל, שידעו שאין אדם יודע יום מותו, ומשכך כל אדם צריך לתקן היום דרכיו, שמא מחר יפטר מן העולם ויפסיד מה שיכול היה לאגור מצוות ומעשים טובים. זו העצה שאמרו חז"ל (ברכות ה.): "לעולם יזכיר לו יום המיתה, שזו הדרך להינצל ממלתעותיו של היצר הרע".
- ●●
תיאור נורא ומחזק סיפר הגה"צ ר' שלום שבדרון זצ"ל, בשם המגיד מקלם זצ"ל (זקניך ויאמרו לך עמ' סד), על 'יזכיר לו יום המיתה', ואין יותר מזה כדי לחזקנו בימי תשובה אלו, לדעת כיצד ובמה נוכל לעמוד כנגד היצר הרע:
נשא המגיד מקלם את משלו: נתאר לעצמנו את האירוע הבא: יום אחד יוצא כרוז גדול ברקיע, המבשר ואומר 'עיר פלונית ופלונית [כשהוא נוקב את שם העיירה בה דיבר], הפכו במעשיה ונמצאה זכאית, ועל כן מגיע לעיירה הזכאית שכר מיוחד' .
מהו השכר? – כידוע לאחר שאדם עוזב את העולם ומגיע לעולם האמת, לבו נצבט על כל רגע שאיבד בחייו, באשר רואה בבירור את ה'יפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב יותר מכל חיי העוה"ז', וממילא מבין הוא גם את התוצאה של 'יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז יותר מכל חיי העוה"ב', ושם מבין ורואה את גודל הפסד זמנו שכילה לריק, ומתחרט על איבוד ימיו.
ועל כן יצא הכרוז ואמר: 'נותנים אנו בזה שכר לכל תושבי הקהילה האמורה, למן היווסדה ועד היום, לכל הנשמות שבעולם האמת שגרו באותה קהילה, שעה אחת של חיים. יקומו לתחייה לשעה אחת, ואח"כ ישובו אל העפר!!'
השעה היעודה להתממשות החיזיון הנורא הזה, היתה עשר בבוקר. רעש והמולה בשמים, כל הנשמות, יוצאי אותה עיירה, מכל מקומותיהם, אחד בגן עדן אחד בגיהינום, וגם שם כל אחד והמקום שלו, כל חוטא והתנור שלו, כולם נקבצו באו לך, התאספו למקום בית הדין של מעלה והכינו את עצמם לקבל את השכר האמור.
כמובן שתושבי העיירה החיים כיום כאן בארץ לא יודעים דבר. השעה עשר בבוקר הגיעה, ואוזניהם של בני העיירה החיים נחרשו מן הרעש. כולם נתקפו בפחד ובבהלה. רעשים מוזרים גוברים והולכים, מה קרה?! עד מהרה התפשטה לה השמועה ועשתה לה כנפיים חיש מהר, בית הקברות השוכן בקצה העיירה, הומה אדם!!
בפחד והתרגשות מעורים יחדיו, תפסו כל בני העיירה את רגליהם, ובלי אומר ודברים רצו לראות את מחזה הפלא, כולם שועטים… מרחוק כבר נפרש לפניהם המחזה מרטיט הלב: בית הקברות צבוע כולו בלבן… מתקרבים יותר, הכל נראה כמלא בעמודים לבנים, מה קרה?! ככל שהתקרבו יותר ויותר הובהר הדבר בבירור… המתים קמו מקבריהם, לבושים בתכריכים הלבנים לא פחות ולא יותר!
ואז השאגה הראשונה פילחה את האוויר: "הנה סבא!! הנה סבא!!" שואג האדם שהגיע ראשון למקום בהתרגשות, "והנה העלטער באבע!!!" נשמעת הקריאה הנוספת. אט אט כולם התקרבו וראו את כל מכריהם וקרוביהם, אבותיהם, אימותיהם מכמה דורות אחורה, והבלבול והטירוף אוחז בקהל.
אך כאן הוא העוקץ, מקרה והיפוכו: בעוד שבני האדם החיים שואגים מהתרגשות, ועטים במרוצה לתת 'שלום עליכם', להוזיל דמע עם הסבא והסבתא, אצל המתים בדיוק ההיפך, כאילו לא מכירים אף אחד: "מה אתם רוצים?!", פותחים המתים את פיהם, "תנו לנו לעבור וללכת, זוזו!!!" וכאן היתה האש מתלקחת בתוך הברד, המתים לשעבר צועקים בבהלה ופותחים במנוסת טירוף אל עבר העיירה, והחיים מוזילים דמעות כמים, מהתרגשות גואה והולכת מעורבת בבהלה, מרוב הפתעה והשתוממות כאחד. הצעקות שהיו משני צידי המתרס, מהחיים ומהמתים, זה כנגד זה, התערבבו אחד בשני ועלו עד לב השמים, אנדרלמוסיה של ממש…
עד שאחד המתים פלט משפט קצר בתוך מנוסתו והכל הובהר: "נתנו לנו שעה אחת לחיות!! מהשעה עשר עד השעה אחת עשרה בלבד! כבר עשר ושלוש דקות, ואתם מעכבים אותנו מלנצל את הזמן! אנו רצים לבית הכנסת הקרוב ביותר לחטוף ולחטוף!!" סיים את דבריו ונעלם במרוצה יחד עם כל המתים.
ואז הבינו תושבי העיר: לא תחיית המתים התרחשה כאן, ועדיין לא בא משיח, זו שעה חולפת בלבד, וכי יש להם זמן כעת לנשק נכדים, נינים ובני נינים? שום דבר!!
תיכף ומיד רצו בבהלה לבתי המדרש של העיירה, וגדשוהו עד אפס מקום. בעוד בני הקהילה החיים מנסים לעכל את המתרחש, כבר היו כל המתים רחוקים מעיניהם, ובעצם כבר נעלמו בתוך קירות בתי הכנסת ובתי המדרש של העיירה, מה שלא הותיר לבני אדם החיים אלא לצעוד אחריהם ולחזות במו עיניהם במה שמתרחש.
השעה כבר עשר ועשרה רגעים! עשרה רגעים יקרים מפז חלפו, ועדיין לא כל המתים מצאו ספר להגות בו, המחזה היה נורא, פשוט נורא! כבר מרחוק הבחינו החיים שהגיעו חזרה אל בתי הכנסת, שאפילו על החלונות עומדים אנשים, הכל עוטה לבן והרעש רעש נורא! הוד של תורה ותפילה בוקע רקיעים ויורד תהומות. כל הארונות התרוקנו לחלוטין מתכולתם. לא נשאר ולו ספר אחד שלא בא לידי שימוש, האחד לוקח חומש, השני משניות, השלישי נ"ך, הרביעי ספר מוסר, המאחרים חטפו את התהילים, והמאחרים יותר תפסו את הסידורים, פשוט ניקו את כל הארונות, אף אחד כמובן לא חיפש מקום מרווח לישיבה, שום דבר לא עניין, מלבד שיהיה ספר קודש ביד, מקום לעמוד, ולחטוף! לחטוף! לחטוף! לחטוף!
השעה כבר עשר ורבע! הנחשלים שבין המתים הגיעו זה עתה, והארונות ריקים, גם כל המקומות, אפילו בשביל עמידה גרידא, כבר היו מלאים. הברירה היחידה היתה לעמוד על החלונות, ולמלמל כל אחד מה שהוא זוכר. חמשה אנשים ויותר הצטופפו על משבצת אחת סביב ספר אחד, כשהקולות והערבוביה של כל סוגי הלימוד, נערים וזקנים, הסבים למטה והסבתות למעלה, בקול רעם התפילות והתחינות ממיסות כל לב. שוו לעצמכם מה מרגיש אדם שעשרות, אולי מאות בשנים מתחרט על איבוד זמן, ועתה חזרה ההזדמנות לשעה אחת בלבד!
שעון ביהכנ"ס כבר מראה על השעה עשר שלושים וחמש! בלחץ הלב מצליחים הם לבטח לנצל שישים שניות בכל דקה, והריכוז, מי חושב על בעיות ריכוז בשעה כזו? הריכוז היה כה עמוק, עד שלא הספיקו לחשוב מה קורה עם השעון, אפילו להניד עפעף היה כרוך בוויתור כואב של שבריר שניה, למי יש פנאי לראות את השעון?!
השעה כבר רבע לאחת עשרה! וכך עוברת לה עוד דקה ועוד דקה, אולם היה מי שראה והבחין כי השעה מתקדמת, ובדפיקה מהירה על הבימה השתיק את הכל לרגע כמימריה, העמיד את הקולות כמימי ים סוף שהפסיקו לזרום, ושאג: "כבר עשרה לאחת עשרה!!!" והקולות שבו ונפלו על ההיכל, ושטפו את אוזני העומדים בחוץ ביתר שאת וביתר עוז, הנהר חזר לזרום ועתה במרוצת יתר ובכח כפול ומכופל.
נותרו שש דקות!! מה שייך לדחוס ולנצל יותר ממאה אחוז ממה שנוצל עד תום, ולמעלה מכך עד הנה? אבל כנראה ששייך להוסיף עוד משהו, כאותו רעם נורא שנופל על הארץ, ודומה שלא שייך יותר חזק, וכעבור רגע מגיע הרעם השני ומגמד את קודמו, וכך ככל שהדקות חלפו כך הרעש גבר עוד ועוד.
נותרו שתיים וחצי דקות בלבד!!! המשפט 'קולות וברקים' יכול היה בקושי לשמש משל, לרעש הנורא שפרץ יותר ויותר ויותר, ככל שחלפו השניות ואזלו.
נותרו עשר שניות!! תשע!! שמונה!! שבע!!… הבכיות שנשמעו מעזרת הנשים וקולות הלימוד מלמטה רק גברו והלכו ותבקע הארץ לקולם.
ארבע!! שלוש!! שתיים!! עד סוף השניה האחרונה! שדמתה לנצח……… וכולם שבו למנוחות… די… שקט… השעה נסתיימה נוצלה עד תום, המתים מילאו את נפשם באוצרות נצח של עשרות אלפי חלקיקי שניות, מלאים וגדושים במצות תלמוד תורה השקולה כנגד כולם, בתפילה ובתשובה, שבו לעפרם מדושני עונג, למול עיניהם הפעורות של יקיריהם המרותקים שבחוץ, שממש 'רואים את הקולות' ומבינים לליבם של המתים, שאינם מוצאים זמן אפילו לתת שלום, לא אב לבנו, לא אם לבתה, וודאי שלא הסבא לנכדו וגם לא האשה אל רעותה. הכל נשכח כמת מלב בשל גודל השעה ההיא.
ואז דופק המגיד מקלם ומעורר את הקהל המהופנט: "אם מחזה כזה ייפרש למול עינינו, וכי נתפלא על החיזיון? בוודאי שלא! ואם היינו אנחנו אחד מן המתים, שזוכים לשעה של תשובה ומעש"ט בעוה"ז, וכי לא היינו נוהגים בדיוק כמותם? בוודאי שכן!"
המגיד עוצר לשניה קלה, ומצליף את המשפט האחרון הממצה והמסכם: "הקשיבו היטב! ומה גרוע בכך שאנו חיים יותר משעה אחת?! מדוע שילך לריק זמנינו רק משום שיש לנו את השעה היקרה הזו, עשרים וארבע פעמים בכל יום שלושים ימים בחודש?! מדוע?! למה???"
ועל זה נוסיף שלכך נתנו לנו חז"ל עצה נפלאה, שנלמדת מדברי משה רבינו בפרשתנו: אין אדם יודע יום מותו! ולכך לא ייתן ליצר הרע להטפילו בטענות סרק, של 'תהנה עכשיו' ו'לא נורא רק פעם אחת', 'הרי יש לך זמן לתקן' וכו' וכו', כי אין זמן לתקן!!! ואז לא בטוח שנזכה למחזה נורא כזה…