הרב יעקב הייזלר
חודר לבבות
סיפר תלמידו של מרן המשגיח, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, הרב יהושע חנוך גבל שליט"א: "נורא הוד היה מראהו של המשגיח בתפילות הימים הנוראים, בבגדיו הלבנים. היה מאריך מאד בתפילתו, מחזיק בידיו את המחזור. המאמץ העצום שהשקיע בתפילתו ניכר היה על פניו שהאדימו. באחת השיחות של ליל כל נדרי אמר במפתיע: "הבא נקרא אל ד'! ושאיש לא יימנע מלצעוק מחמת הבושה!". ולפתע פרץ בקול אדיר חודר לבבות: 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי'.
"התלמידים החרו החזיקו אחריו ואף הם בקול אדיר ענו אחריו, אולם מחמת ההתרגשות והדמעות שהציפו את הלבבות, לא יכלו להשלים את אמירת הפסוק והניחו ראשיהם על הסטנדרים…
"ל"ה שנים חלפו מאז ובקושי יכולני לעצור בעד דמעותי…"
פחד מוחשי
מספר תלמידו הגרי"ד שלוסברג שליט"א: "בימי התשובה ראו בחוש את פחדו ומוראו מן הדין והמשפט. הפחד שליווה את רבינו בימים אלו, לא נפל במאום מהפחד שמלווה אדם מן השורה הניצב בפני משפט בשר ודם הרואה בחוש את בית הסוהר לפניו…
ביטוי לכך תשמש העובדה הבאה: "אחד מעובדי המטבח בישיבת "כפר חסידים" היה אדם ניצול שואה. והנה, אתא ובא יוה"כ. בערב יוה"כ הופיע רבינו אצל אותו עובד מטבח וביקש ממנו מחילה. העובד נדהם אף נסער מבקשה זו. הוא כלל לא הבין על שום מה באה מחילה זו. לדידו, לא היה לבקשה זו אף לא שמץ של אחיזה. אולם פחד יום הדין גרם לרבינו להחמיר מאד ולבקש מחילה גם ממי שאינו יודע שנפגע על ידו…
מעשה נגד הטבע!
"זכורני", העיד הגאון רבי רפאל טיקוצ'ינסקי זצ"ל ראש ישיבת ירוחם: "בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז' התארח רבינו בישיבה ביוה"כ בשנת תשי"א.
"בליל היום הק' נתבקש האורח הדגול לשאת דברי חיזוק. את דבריו פתח בדברי חז"ל (פסחים קי"ג) המונים מספר דברים שאין הדעת סובלתם, ועליהם נמנים: "דל גאה, עשיר מכחש וזקן חוטא".
"מה המשותף לדברים אלה? – שאל. ובכן – יישב – המשותף לכל אלו שהם נגד הטבע, נגד המציאות שהטביע הקב"ה בעולמו. והוא הסביר: הדל, מטבעו צריך להיות נכנע, שהרי אין לו! העשיר – צריך להיות ישר בדיני ממונות שהרי לא חסר לו מאומה! והזקן – כבר בטלה תאוותו ואינו צריך לחטוא, וכשחוטא – זה רק להכעיס.
"ואז הוסיף ואמר: אף מי שאינו מתעורר עכשיו לתשובה בשעה גורלית זו הוא ג"כ ממש בגדר של נגד הטבע, שהרי מצוות תשובה עכשיו היא חיוב גמור וישנה כעת סייעתא דשמיא מיוחדת של "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב".
"יום־כיפור שמוע'ס"
כאמור, שיחותיו של רבינו בימים הנוראים פלחו את הלבבות. כל שיחה היתה מלהיבה יותר מקודמתה. בהגיע ערב יוה"כ, לאחר מ' ימי עבודה רוחנית, הוא הצליח לרומם את התלמידים למדרגות עליונות של תשובה, עד שכל אחד הפך להיות אדם אחר לגמרי.
תלמיד אחד תיאר את שיחת ליל יוה"כ, שכונתה "הכל נדרי שמועס", כדלקמן:
"רבינו הפסיק לפתע את שיחתו וקורא לציבור השומעים לבטא בקול רם בקשה מלפני ה', שיעזור להם להתקרב אליו: "הבה נצעק אל ה'. שלא יהיה כאן אחד שירתע בגלל שמתבייש!" הפסוק שנבחר היה (תהילים נ"א, י"ב) "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי!" מיד שמעו רעש של המון. הכל ניסו לצעוק את המילים בכל כוחם, אבל לא הצליחו. מרוב התרגשות הם לא יכלו להשלים את הפסוק בצעקה גדולה. כולם פרצו בבכי סוער, והדמעות זלגו מהם ללא מעצור.
"לפני תפילת נעילה, בשעות האחרונות של יוה"כ, נודעה עוצמה מיוחדת לשיחתו. אחרי שעות על שעות בנושא התשובה, הוא היה גומר כאילו אישית, כמו, "אין לי כח לעשות תשובה!" אין לי חשק לשוב בתשובה! או "אינני ראוי לעשות תשובה!… הבה נתחנן אל השי"ת לחדש בי לב חדש… תגרום לי לשוב בתשובה!" ואז הוא היה צועק את הפסוק "לב טהור…", שהביע באותה עת את כל רחשי לבו. מיד כל הקהל היה שב ומצטרף אליו, כולם יחד זועקים את מילות הפסוק עד כלות הנפש. ובכל זאת שמעו את קולו הארי מעל כולם. אחרי כן היה קורא עם הציבור פרק פ' בתהילים, וכשהגיע לפסוק ד': "אלקים! השיבנו והאר פניך ונושעה", הוא היה מרים את קולו והקהל הצטרף בכוונה עצומה ובשאגה גדולה. כמו כן, פסוק ח': "אלקים צבקות! השיבנו והאר פניך ונושעה". וכן הלאה בפסוק ט"ו: "אלקים צבקות! שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת". וכמו כן בסיומו בפסוק כ': "ה' אלקים צבקות! השיבנו האר פניך ונושעה".
"כשרבינו סיים, השראתו הגיעה במלואה לכולם. תפילת נעילה נאמרה בכוונה עצומה ובמצב שבלי ספק היה בתשובה שלימה מלפני ד' יתברך.
"בימים ההם, לפני יוה"כ ולפעמים לפני נעילה, היה רבינו מסביר את דרכי ה' בצורה נסתרת. "חז"ל אומרים שהאבות הם הם המרכבה". והיה מסביר זאת בפרוטרוט: "יש השראת השכינה אשר השרה על האבות והם כביכול נשאו עליהם את המרכבה. חז"ל מוסיפים לומר 'שהצדיקים הם הם המרכבה'. זאת אומרת שלמרות שהאבות אינם עוד בחיים, צדיקי הדור נושאים את המרכבה.
"בדורות הראשונים, כשרוב ישראל שמרו את דבר ה', הרעיון של 'קדושה' היה יותר נראה לעין ובני אדם הראו כבוד לצדיקים, ללומדי תורה ולתורה עצמה. בדרך זו כבוד ה' היה בנמצא והתרבה בעולם. ובכל זאת כיון שתמיד יש איזון בעולם בין טהרה לטומאה, לפיכך כנגד המרכבה הקדושה היתה גם למרכבה הטמאה נוכחות בעולם.
"היום המצב בעולם התדרדר כ"כ עד שהמרכבה הטמאה התחזקה בעולם. אלו שמתעלמים מהתורה כאילו 'זורקים אבנים' במרכבה העליונה על ידי חטאם ופשעם. לכן יחס בני האדם לכבוד שמים ירד פלאים ואין לו את הכח שהיה לו בדורות הראשונים". רבינו היה בוכה על אבדן כבוד שמים בבכיות ואנחות נוראות, שכל שומעיו היו רועדים מפחד. תוך כדי הדברים, הוא גרר את קהל שומעיו לצעוק ביחד עמו את הפסוק: (איכה ה', כ"א) "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". ואז היה מתאר את תוצאות הבעת המלים האלו:
"כיון שביקשנו מאת השי"ת שכבוד שמים יתרבה בעולם כימי קדם, בקשתנו נתקבלה. תפילותינו פעלו אצל אבינו שבשמים להביא עלינו קצת מקדושתו. עתה עלינו להתחנן ולבקש ממנו שקדושה זאת שהשגנו לא תאבד מאתנו. הבה ונצעק אליו ביחד: (תהילים נ"א, י"ג) "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו".
תלמידים רבים העידו שהמילים האלו, הבוערות כאש ממש, שינו את חייהם מן הקצה אל הקצה. (ר' אל'ה עמ' 456)
"אבינו מלכנו" של יוה"כ
תלמיד נוסף תיאר את עבודת יוה"כ במחיצת קדשו: "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך"… הקול עולה ומתגבר, מרעיד את חלל הישיבה, וחודר לנימי הנפש הדקים.
"בואו כולם נגיד ביחד" – היה רבינו מלכד את הבחורים, ומכניסם לאוירה מיוחדת, מגביהם למעלה למעלה, לעולמות עליונים, רוחניים וזכים.
"אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו" – היה ממשיך רבינו להרעים בקולו – קול ארי. והיו הבחורים יכולים למשש בידיהם את הקדושה, להרגיש את עוצמת המילים. כי היתה זו יראת הרוממות – של היום הקדוש בשנה.
"רבינו היה דורש "שיחות" – "שמוע'ס" מיוחדים לפני תקיעות ולפני נעילה. וברגעי שיא אלו אחרי השיחות, כשהלב נוקה וטוהר, והוסרו המחיצות, היו מתלכדים כל בני הישיבה לאמירת "אבינו מלכנו", תפילה שהותירה רישומה שנים רבות, זמן רב לאחר שכבר עזבו הבחורים את ספסלי הישיבה.
"בכל פעם שמגיע יוה"כ, עולים הזכרונות בקרב הבוגרים, צפים ומציפים וכובשים את הלבבות.
קבלות עם תוקף
ר' אלי' זצ"ל היה עומד ודרוש מתלמידו לקבל על עצמם קבלות טובות בתום עבודת הימים הנוראים, כדי שישאר רושם דקדושה עליהם.
לתלמידיו סיפר פעם רבינו הנהגה חשובה שקיבל מה"סבא" מקלם:
"בת"ת שבקלם היו אברכים גדולים מאד בתורה ועליהם נמנו רבי משה מרדכי עפשטיין, רבי דוד טעביל דיינובסקי, רבי חיים יאניווער, ועוד.
"פעם אחת ביוה"כ ראו אותו יושב כל הלילה ממש, יושב וחושב. ניגש אליו אחד ממקורביו ושאלו: הלא צריכים להתענות? והאיך אתם יושבים כל הלילה ולא נחים ולא ישנים לכל הפחות זמן מועט? ה"סבא" השיב לו: "דע, כי אני יודע ומכיר את הטבע של כל אברך ואברך אשר נמצא פה, ואני הרי אצטרך באמצע השנה לדבר עם כל אברך לפי טבעו, לכן אני חושב כעת בליל יוה"כ איך ומה אדבר עם כל אחד ואחד, כדי שכשאדבר עמהם באמצע השנה, יהיה זה מתוך קבלת יוה"כ שקיבלתי עלי הלילה".
ואכן, תמיד היה מזכיר שכל אחד לא ישכח לקבל על עצמו קבלות בעת תפילת נעילה, כי איך אפשר לעבור בשלום את יום הדין בלי לקבל על עצמו איזושהי קבלה להיות טוב יותר מכפי שהיה בשנה שעברה.
כך נהג כסדר לייעץ בשם ה"סבא" מקלם שיזכור כ"א לקבל על עצמו בקבלה שמכוון עכשיו בעת נעילה. והרווח בזה יהיה, שכל קבלה שמקבל אח"כ במשך השנה תהיה לה קדושת יוה"כ מחמת התנאי בשעת נעילה. ובמשך השנה בעת שהיה מדבר בוועדים על ענין התקנות והקבלות, היה תמיד מזכיר שעלינו לדעת שיש לקבלות שלנו תוקף קדושת יוה"כ. (מתוך ההקדמה לספרו 'לב אליהן')
למחרת יוה"כ
למחרת יוה"כ לאחר שהבחורים כבר ארזו חפציהם על מנת לנסוע לביתם לתקופת "בין הזמנים", כינס אותם רבינו כדי להשמיע בפניהם שיחה. כמדומה, שנוהג זה הינו מיוחד לרבינו ולא קיים באף ישיבה אחרת. כרופא מומחה הבודק דופקו של חולה אף רבינו מישש בדופק הרוחני וידע ש"בין הזמנים" הינו זמן המסוגל להתרופפות מסויימת. באחת השיחות אמר:
"מעשה העגל, מלבד היותו חמור כ"כ כשלעצמו, היה בו עוד צד חמור – שהחטא נעשה זמן קצר אחרי מעמד הר סיני. וזהו שהשי"ת אמר למשה רבינו: "סרו מהר", ובכך דארף מען זעהן (צריך לדאוג לכך) שלפחות לא נהיה בבחינת "סרו מהר"!