פרק א'
וכבר לימדונו רבותינו, כי העולם מלא ומוצף בשליחים והרבה שליחים למקום. ומה טוב ומה נעים להיות שליח לדבר מצווה, גם אם נבחרת לכך, ואינך יודע שנבחרת, ואפילו שלא התכוונת, אבל אם יצא, מן שמיא יצא.
אך מה לנו להאריך בענייני שליחויות כאשר לפנינו ניצב בהוד תפארתו הצדיק החסיד, האהוב ומאיר הפנים ר' מוטק'ה שפינצקי ועיניו אומרות שירה. ובכן שפינצקי אם לא ידעתם או לא שמעתם, הוא חסיד אדוק לעילא, נאמן לפסיקות האדמו"ר שלו, אשר מצא בו אישיות שיש בה נעימות וחום בלתי רגילים, משל היה שמש מרפא ביום צונן או כוס סודה ביום שרב.
מוטק'ה מיודענו, הינו איש רעים להתרועע, על לשונו שגורות תדיר מטבעות לשון שנונות וחייכניות, שלא לדבר על בדיחה צנועה שהיה מבליח בהתאם למצב, אחת כזו שמסוגלת לסדוק גם טיפוסים ציניים וקפואי מבע, כמותם לא חסרים במקומותינו.
הנה כי כן, ביתו הצנוע של ר' מוטק'ה הפך לאתר מבוקש לעשרות קבצנים ונזקקים קשיי יום וכאלה שמנת מרק מהביל עם שתי פרוסות לחם שחור טרי או לא, היו מחיות ומצמיחות אותם למשך שבוע לפחות. הם דפקו בעדינות על הדלת ונכנסו, ומיד אחר כך היו טובעים בנחליו השוצפים של פני החסיד, אשר נהג לשעשע אותם בחידושי תורה שופעי הומור אידישאי, על פני דרך המהמורות שבין השטייטל בפולין, לשכונת בית ישראל בירושלים.
שלא תטעו, לא עשיר גדול היה החסיד מוטק'ה מינצקי, גם לא קטן, דחוק היה לפרנסתו לא פחות מאורחיו החביבים שמצאו בו משענת בטוחה, אלא ברכתו של האדמו"ר הדהדה דרך קבע כחוט המחבר בין שתי אוזניו.
"ר' מוטק'ה, ר' מוטק'ה, אתה תאכיל אנשים מפת לחמך ובעיקר ממאור פניך, ופרנסה? מן שמיא, וההשתדלות שלך תהיה קצת שנור, חלק בשבילך, חלק לבני עמך, אתה שליח גדול של הקב"ה!!!" כך האדמו"ר.
שלוש ארבע פעמים בשנה הוא עלה על מטוס ונחת בארה"ב, במדינות אירופה, ואפילו לאוסטרליה הרחוקה הגיע. באותם מקומות קנה לעצמו שם טוב וידידים שהעניקו לו בעין יפה ובנפש חפצה, מאחר וידע לתת להם תחושה של אמת "אתם השותפים שלי".
דא עקא, ונמנענו מלדווח לכם עד כה, שפינצקי שלנו שקל בימי השיא שלו כ-200 ק"ג ובימות הדיאטה החריפה הצליח להוריד 30-40 ק"ג, כאשר משקל זה התחלק לא באופן שוויוני על פני 1.75 מ' כאשר הרגליים והכרס נטלו את עיקר הנטל. נו מילא.
* * *
"כבר חמש שנים שלא ביקרת אצלנו" רטן ידידו הרב שמעלק'ה אהרונסון, רבה של קהילה קטנה בעיירה עוד יותר קטנה באוסטרליה. "תבוא לסיבוב אצלנו ר' מוטק'ה, אני מאמין שתצא מרוצה".
שפינצקי הביט ביומנו האישי, ואכן הרב אהרונסון צדק, מסתמא שגם הקנגרוס מתגעגעים אליו.
שבועיים אחר כך, ביום שני בבוקר, הוא נחת באוסטרליה הקייצית, ויצא למסע שנור נעים ושופע הומור. הלך לו לא רע בכלל, כי בדיחה שנונה אחת מסוגלת לפצח ארנקים של קמצנים כרוניים. כעבור כמה שעות הוא אמד כמה אלפי דולרים, אלא שהקב"ה מסיבותיו הוא, הוציא חמה מנרתיקה וזו החלה להבעיר את היבשה. ארבע אחה"צ, בעודו צועד לאיטו בכביש הראשי של העיירה, החלה הסחרחורת וכאב חד פילח את חזהו, הוא ניסה לאחוז במעקה של מעבר החציה אך מאוחר מדי. גופו של החסיד צנח ארצה משל היה בניין רב קומות שפיצצו את יסודותיו. בווום.
זעקות האמבולנס פילחו את הרחוב הראשי, אנשים טובים התגודדו סביבו וצעיר חסון ביצע בו החייאה. כמה ילדים קטנים ששבו מבית ספרם ליחששו "ווואוווו, כמה הוא שמן וגדול האיש הזה, בטח יהיה קשה להרים אותו לאמבולנס".
הם צדקו. ארבעה גברתנים בנוסף לחובש ורופא הרימו אותו אט אט, הניחוהו על האלונקה, ובקושי רב דחפוהו פנימה.
צוות מתוגבר של אנשי כוח עזר המתין בחדר המיון, והללו משכו את האלונקה הכבדה לכיוון המעלית.
"להכניס אותו הרגע לניתוח לב פתוח" שאג ד"ר אנדרסון לתוך הפלאפון.
במשך שעתיים נאבקו הרופאים על חייו של החסיד שפינצקי, כאשר במהלך הניתוח נרשמה קריסת מערכות מסוימת, והמנתח פרופ' אנטוני פרנציס, ליחשש מתחת לסנטרו, "אם הוא יוצא מכאן חי, זה נס רפואי. הלב שלו גמור".
אלא שעם כל הכבוד לרופאים, למנתחים ולתחזיותיהם הקודרות, את סדר יומם של בני אנוש עלי אדמות קובע הבעל בית האמיתי, אשר מזרים בחוטים בלתי נראים חיים, שפע ושמחה לבריותיו אשר ברא ברוב חסדיו. תוסיפו לכך את הנתון הפשוט עליו גדלנו בילדותנו, שכל העושה מצווה אחת קונה לו סניגור אחד, רוצה לומר, שהחסיד הזה השוכב חצי גוסס על מיטת הניתוחים, אפוף במיליארדי מלאכים טובים ואהובים, אשר עשויים ממעשי החסד, מטוב ליבו ומאור פניו של האיש. וכשהללו עומדים על ימינו, ומסנגרים עליו בהרמוניה של קולות מלאכים, אזי בית דין של מעלה מהפך את הדין לרחמים.
ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו, לפתע צווארו הופך לשיש והחרב למרגרינה. ופסק הדין נשמע מקצה השמים ועד קצה השמים "החסיד ר' מוטק'ה פינצקי ישוב ויהיה בריא ושלם בעולם העשייה, עד הודעה חדשה", הניתוח הסתיים.
במחלקת טיפול נמרץ, כשכולו מחובר למכשירים שונים ומשונים, בחן אותו הרופא הצעיר והכישרוני מרטין לינק, העמיק חקור בתיק ומלמל בספקנות לאחיות שעמדו בסמוך "לדעתי, עוד שעתיים הוא מת".
מי מת? מה מת? עוד לא נולד הרופא האוסטרלי – מוכשר ככל שיהיה – שיוכל להתמודד מול פסיקה שמיימית הפוכה.
בבוקר הוא פקח את עיניו ושאל "ריבונו של עולם איפה אני?".
האחות הראשית פערה עיניה בתימהון "ד"ר לינק, הוא התעורר".
ד"ר מרטין לינק אחז בכף ידו של החולה הציץ בשעונים הדיגיטליים, האזין ללבו ולקצבו, ואמר בקול ברור "הטיפוס הזה פועל בניגוד לכל הכללים... הוא קיבל סמי הרדמה שהיו צריכים להספיק עד היום בערב, אז איך הוא התעורר עכשיו? מבחינה קרדיולוגית השיפור בתפקוד הלב בלתי נתפש... אין לי מה לומר".
החסיד פינצקי שהתחיל לקלוט מאין בא ולאן הוא עדיין לא הולך, לחש בקול מרוסק באנגלית רצוצה לרופא "דוקטור עשה לי טובה, אתה יכול להביא לי כוס מים?".
שעתיים אחר כך הוא כבר חייך.
במהלך ביקור הרופאים הוא הצליח להשחיל בדיחה לא רעה שהעלתה יותר מחיוך על שפתותיהם של אנשי הרפואה הצוננים, תוצרת אוסטרליה.
אחרי ארבעה ימים הוא חש מחוזק מספיק והתיישב על המיטה. נהג האמבולנס האוסטרלי דאג שתיקו האישי יועבר למחלקה, כך שפינצקי חש סיפוק מן העובדה שהוא יכול להתעטף בציצית, להניח תפילין, וגם כספי התרומה שכנו להם עמוק עמוק בתא הסודי בלי הריצ'רץ' – כמה טוב.
"באתי לשליחות חשובה" הרהר בליבו, "איני מבין בחשבונות שמים מדוע הקב"ה הצניח אותי כאן, עם ניתוח לב פתוח. מה היה רע לצנוח ברחוב יפו בירושלים בצהרי יום, ולהיחתך בידיהם הטובות והמנוסות של רופאי 'שערי צדק' או 'הדסה עין כרם' השם ישמרם ויחייהם?! נו מילא", גיחך לו אדון פינצקי.
"אתה אולי לא שמת לב, אבל אתה עדיין לבוש בבגדיך ולא בפיג'מה של בית החולים" נזפה בו סגנית אחות ראשית.
"אין לי שום התנגדות לפיג'מה" התנצל החסיד.
פיג'מה? הצחקתם את ג'ימי קלונימוס האחראי על המצעים והבגדים בבית החולים. הוא עלה וירד עם כל סוגי הפיג'מות והגדלים אך לשווא, שום פיג'מה לא יכלה להכיל 200 ק"ג ברוטו או נטו, מה זה משנה.
מרגרט קיין סגנית האחות הראשית החליטה לעשות מעשה.
היא נטלה שני סדינים לבנים ובמחט תפירה חיברה ביניהם בזריזות, הותירה מרווח כדי שייכנס שם הראש, ומסרה את "הפיג'מה" המאולתרת לידיו של החולה המחייך.
"תלבש בבקשה". היא שלפה מאחד הארונות חבל עבה והורתה לו "תקשור את החבל סביב לפיג'מה, כדי שתיראה כמו שצריך" ציוותה מרגרט.
החסיד פינצקי שאב ים של עליזות לריאותיו וליטף את זקנו העבות על גופו. שני סדינים תפורים, חבל עבה כמו גרטל משודרג משוך על בטנו, שתי גרביים לבנות וארוכות לרגליו, וכיפה חסידית מוגבהת לראשו, מחזה מעניין.
כשדוקטור לינק נכנס לחדר, פנה אליו החסיד והתחנן "דוקטור, עשה לי טובה, כבר ארבעה ימים אני תקוע כאן, לא רואה שמש, לא דשא, לא מדבר עם בני אדם, אולי אני יכול לטייל קצת במדשאה ברשותך?".
ד"ר לינק תופף עם אגודלו על מצחו "מיסטר פינצק, השתגעת?! אני מתיר לך לצעוד מכאן עד סוף המסדרון, חצי מטר ולא יותר".
פרק ב'
שימו לב, החסיד מוטק'ה פינצקי מתרומם באיטיות ממיטתו, לוחש "תודה" מחוייבת לרופא, אוחז את עמוד האינפוזיה עם השקית השקופה המעצבנת שתלוייה עליו ופונה למסדרון.
שמש אוסטרלית אדירה סינוורה את עיניו, שני דרורים על אדן החלון זימררו שיר בציפורית, ואילו החסיד אציל הנפש צעד לאיטו במסדרון, כולו כַּמֵה לפגוש מישהו – עדיף יהודי – עם קורטוב של שמחת-חיים כדי שיסייע לו לחזור למצב-רוח מרומם.
כמו דוב פצוע, משרך רגל אחר רגל, המשיך לצעוד מנותח-הלב פינצקי ועיניו בולשות ימינה שמאלה, כדי למצוא קליינט שישתתף עמו בשיחת רעים. נייט. הדלתות סגורות, מבעד לאחד החלונות נשקפת לה, אוטוסטרדה עליה דוהרים אנשים במכוניותיהם, עם לב בריא זמנית, שלא נותנים דעתם על היהודי שמחפש קורט של נוחם במסדרון הארוך.
"מיסטר פינצקי" צווחת לעברו האחות הראשית שקלטה אותו בחצי עין "חזור לחדר ומיד, מי התיר לך לטייל פה? עוד מעט עושים לך בדיקת דם, אל תדאיג אותנו".
"דוקטור לינק נתן לי ויזה קצרה, גברת אחות, תשאלי אותו, יש לי עוד 10 מטר עד קצה המסדרון. תביני אחות, אם אשכב על המיטה עוד שעה או שעתיים נוספות, אהפוך לאנדרטה חסידית שגם מנוף אוסטרלי דיגיטלי לא יוכל להרים".
הוא שמע אותה צוחקת והמשיך לבלוש "ריבונו של עולם" נשא עיניו לשמים "תמצא לי פה חבר, ידיד, איש שיחה, ההומור של הצוות הרפואי לא בדיוק מתאים למצב הרוח שלי".
שומע תפילת כל פה, שמע את תפילתו.
החסיד – כבד הגוף – פינצקי גילה דלת פתוחה בקצה המסדרון, הוא נכנס פנימה באיטיות מתמרן עם עמוד האינפוזיה וניצב מלוא קומתו ופיג'מתו עטורת החבל עם רוחב מותניו וכרסו, למול מיטתו של חולה צהבהב חיוור ורזה, שפעימות ליבו דינדנו על פני מסך דיגיטאלי.
מבטיהם נפגשו.
פינצקי רצה לפתוח עמו בבדיחה טובה כדי לפוגג את החיוורון של החולה, אך בטרם פצח פיו בהרמוניה הומוריסטית, הוא הבחין כי החולה החל לרעוד כולו, אישוניו הכחולים מתרוצצים אנה ואנה, וידיו רועדות באיזושהי חרדה בלתי מוסברת.
שפתיו הדקיקות והשקופות של החיוור מלמלו באנגלית אוסטרלית את המשפט הבא. "אנא, עשה לי טובה, אני מתחנן לפניך, לא עכשיו, בבקשה לא עכשיו!!!".
החסיד טהור הלב פינצקי לא כל כך הבין מה על מה הוא מדבר, ותקע בו מבט חד ומשתאה. והלה, בשארית כוחותיו חזר על בקשתו "אני מתחנן לפניך, לא עכשיו, לא היום, אני רוצה עוד קצת לחיות".
פינצקי הרגיש שבועת חנק של צחוק עומדת לפרוץ מריאותיו אל עבר גרונו. עכשיו הכל ברור. עיניו המבוהלות של החולה הביעו תחינה ובקשת רחמים "פליז!!!".
"או.קי. מיסטר, קיבלתי את בקשתך, ביקשת לא עכשיו, אז לא עכשיו. אגיע אליך בעוד שלושה ימים, או. קי?".
עיניו של החיוור אורו ופניו הסמיקו קלות "תודה, אני מעריך את זה מאוד...".
פינצקי גרר מתאפק את עמוד האינפוזיה, יצא למסדרון סגר את הדלת ופרץ בצחוק כבוש ובלתי נשלט. הצחוק סיחרר את גופו והוא חישב ליפול, הוא נשען על הקיר והמשיך בעליזות לצעוד לכיוון חדרו.
האחות הראשית שאגה לעברו "אדון פינצקי הבדיחות שלך לא מוצאות חן בעיני" אבל הוא לא האזין לה, כי למלאכים כפי שידוע לכם, יש שפה אחרת.
הוא שכב על מיטתו, נרגע מעט אך ליבו קצת נצבט בקרבו. "הפחדתי בן אדם חולה, לא יפה..." ונרדם.
פרק ג'
שלושה ימים אחר כך.
לפנות ערב הודיעה לו מרגרט סגנית אחות ראשית "כבודו ישוחרר מחר בבוקר. לפי הבדיקות אתה אריה, לא בן אדם".
למחרת הוא באמת קם כמו אריה, קליל כמו נשר, פייט את ברכות השחר, קיבל טופס שחרור ומירשם תרופות, ועלה על מונית לתפילת שחרית.
כשיצא מבית הכנסת הוא הבחין על צג הפלאפון בשמו של רב הקהילה שמעלק'ה אהרונסון.
"מוטק'ה, איפה נעלמת לי? אתה חייב להגיע אלי לסעודת צהריים יש לי בשבילך סיפור מהמם" אמר הרב.
אחרי שהגה כמה שעות בגמרא, נסע החסיד פינצקי לבית ידידו הרב. השולחן כבר היה ערוך עם מיטב המגדנות מאפה ידיה של הרבנית. הם נטלו ידיים, ברכו, סעדו אמרו כמה חידושים ואז ביקש הרב אהרונסון לספר את סיפורו.
"הקשב מוט'קה יקירי. לפני 30 שנה, כאן בעיירה שלנו התגוררה משפחה חרדית, אבא צדיק וירא שמים מרבים, אמא צנועה ובעלת חסד. נולדו להם בן בכור וארבע בנות. הם למדו בבית הספר החרדי והיו ילדים למופת. דא עקא, כשהגיע הבן לגיל 20 נכנסה בו רוח שטות והוא פזל החוצה. קנה אופנוע, התחבר לבני נוער גויים, ומהר מאד הסיר את פיאותיו כיפתו וציציותיו. שברון הלב של הוריו היה נורא. זה בנם יקירם היחיד והבכור. הוא אמור להמשיך את השושלת. כמה הם בכו לפניו שיחזור לדרך אבותיו, שהרי שערי תשובה לא ננעלו. אך הוא בשלו. גם אני ניסיתי לשכנעו, אך לשווא. זמן קצר אחר כך הוא נשא גוייה ועבר לעיר אחרת. אתה לא תאמין פינצקי, לא עברה שנה ואביו, יהודי בן 50 נפח את נשמתו מיסורים וצער. כעבור שנתיים האם חלתה ועברה לעולם שכולו טוב. ארבע היתומות היו רצוצות לחלוטין. אנשי הקהילה השיאו אותן, וכל אחת עברה להתגורר במקום אחר".
"סיפור טרג'י", הנהן החסיד פינצ'קי.
"חכה זה לא הסוף. לפני שלושה ימים בצהריים, צלצול בטלפון בבית".
מי על הקו? קול צרוד וסדוק "שלום, כבוד הרב, מדבר צ'רלי קורצמן. האם הרב יכול לבקר אותי?" קורצמן? צ'רלי, את השם הזה לא שמעתי 30 שנה. מאז נפטרו הוריו והתייתמו אחיותיו, האדמה האוסטרלית בלעה אותו. "אני זקוק לך הרב", הוא התחנן "אני מאושפז כאן בבית החולים", נו טוב יהודי מבקש שאבוא, ועוד חולה. אני מגיע נכנס לחדרו רואה בן אדם שדוף חיוור, אומר לי "כבוד הרב, אתה לא תאמין, אבל מלאך המוות ביקר אותי אתמול בבוקר כאן בחדר, ובא לקחת את נשמתי. התחננתי לפניו שיעשה לי טובה, שיתן לי עוד קצת זמן לחיות. והוא הסכים לתת לי עוד שלושה ימי חיים".
"הבנתי שצ'רלי הוזה והתייחסתי – כביכול – ברצינות לדבריו, ואז הוא הפתיע אותי "כבוד הרב, מי כמוך זוכר כמה צער גרמתי להורי. הרסתי את חייהם. נשאתי גוייה ונעלמתי. הם מתו בקיצור ימים אחד אחרי השני ואחיותי התאומות סבלו סבל רב. נכון, חייתי חיים של גוי, אבל עכשיו לפני מותי עלוב וערירי, אני רוצה לחזור בתשובה, מה עושים?"
פניו של החסיד פינצקי הביעו תדהמה.
"הקשב מוטק'ה" המשיך הרב אהרונסון "ישבתי עם האיש, עשינו וידוי, הוא התעטף בטלית הניח תפילין אמר קריאת שמע, בכה, ביקש סליחה, היה שבור ורצוץ. ביקש שאבוא גם למחרת. באתי. צ'רלי זרח מאושר. תפילין, תפילה, וידוי, קריאת שמע. ביקש שאבוא שוב הגעתי הבוקר יוצא אלי דוקטור מרטין לינק ומודיע לי "הרב, צ'רלי נפטר לפני שעתיים", אירגנתי הלוויה זריזה, לפני שעה קברנו אותו בבית הקברות היהודי, ואמרתי עליו קדיש. מוטק'ה אתה קולט, הבנאדם מודיע לי שמלאך המות נתן לו שלושה ימי חיים, וזה בדיוק מה שקרה, אחרי שלושה ימים הוא נפח את נשמתו... פשוט לא להאמין".
החסיד שופע החסד מוטק'ה פינצקי ניגב את שפתיו, העביר נייר סופג על מצחו, חייך חיוך של אוקיינוס, והושיט ידו אל ידידו: "הרב אהרונסון, נעים מאד, אני מלאך המוות".
* * *
שני דרורים אפורים נחתו על מעקה המרפסת של משפחת אהרונסון ודינדנו בציפורית איזה שיר. פינצקי היה מוכן להישבע שהשיר הזה מוכר לו מאיזשהו מקום. אולי מהמסדרון.
"אתה מלאך המוות!" השתאה הרב מנדלסון, ושני הדרורים עפו לשיר במקום אחר.
פרי קטן מאחורי הסיפור
הפחח השכונתי שלנו, הוא תמים, ירא שמים מרבים, איש גבה קומה ורחב כתפיים, לא מכבר סיפר לי, שהגיע לאולם חתונות, וניגש אליו יהודי חרדי. הלה טפח על כתפו ואמר לו "אדון פחח, אתה לא מכיר אותי, אבל בזכותך אני יהודי שומר תורה ומצוות".
"מדוע?" שאל פחחנו החביב.
"פשוט מאד", השיב האיש "לפני 10 שנים היו לי המון בעיות אישיות שונות ומשונות, נכנסתי עם המכונית שלי שחטפה מכה בדלת אחורית – ימנית, למוסך שלך. סביבך היו קליינטים רבים ושמעתי אותך צועק לשמים "ריבונו של עולם, כולם פה קיבלו דפיקה בפח, מתי הם יבינו שהפח המתעקם שלהם, זה מהידיים שלך". את המכונית שלי לא תיקנתי אצלך, אבל הפח הנפשי שלי תוקן יופי יופי".
ולאמיתו של דבר, כל אחד הוא שליח קטן, או גדול, לפעולה קטנה או גדולה, שפועלת בנפשות גם ללא שניתן דעתנו לכך.
ומכאן שנשים ליבנו לכל תנועה ומילה.