"כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה" (דברים לב מז)
נצטט את תיאורו של נכד רבינו, שהיה עד ראייה למעמד הגדול:
"כדי להבין מה קרה באותו לילה מופלא, יש להקדים ולתאר איך היה נראה לילה רגיל בחדר רבינו בשנות הזקנה המופלגות. היתה תורנות של נכדים לשהות עם הסבא הגדול בלילות, כדי לסייע בידו ולשרתו בכל צרכיו. אנו מגיעים בשעה 10:00 בלילה ופוגשים את הסבא הגדול מותש כליל. קשה לתאר את חולשתו הגדולה ואת אפיסות כוחותיו לעת זקנתו המופלגת. בקושי לנשום היה לו כח. מרוב חולשתו, נרדם באמצע אכילתו. לשנות ממצב ישיבה למצב עמידה, היה מאמץ עצום בעבורו, אולם חזקה עלינו פקודת הרופאים שיש להשתדל שיעשה רבינו הכל לבדו!
"לא היינו מסוגלים לראותו קם ממקומו, מרוב רחמנות. רבינו ניסה פעם אחת ולא הצליח… לאחר זמן קצר ניסה פעם נוספת ושוב לא הצליח.. לבסוף כשראינו שהדבר אינו בגדר אפשר, היינו באים לסייעו… המעבר ממצב עמידה למצב שכיבה על המיטה היה מבצע שלם! ואילו להעביר את רבינו ממצב שכיבה למצב ישיבה, הצריך מאמץ כפול ומכופל. הגיע מצב שהפסקנו להביא נכדים צעירים, מחשש שייפלו יחד עמו.
"לפני השינה לקח רבינו כמויות גדולות של כדורים נגד כאבי ראש שמהם סבל. כל גופו היה מיוסר, ואין אבר אחד שלא היה מלופף במכאובים, שלא לדבר על המצב הנורא ברגליו שהיו מגובסות דרך קבע, שבקושי הצליח לעמוד עליהן. לאחר כל המאמץ הקשה של העברתו למיטה כדי לישון, הצליח רבינו לישון שעה בלבד לאחריה התעורר והצמיד עיניו אל השעון ושאל אותנו מה השעה, מחשש שזמן ה'סדר' הקבוע של הלימוד לפנות בוקר כבר הגיע.
"לאחר שהנחנו את דעתו שמתחילת שנתו עברה רק שעה או שעה וחצי, בקושי הצליח לחזור לשנתו. לאחר שעה שוב התעורר ובירר אם כבר הגיע זמן ה'סדר'. גם לאחר שקם ל'סדר' לימודו הקבוע לפנות בוקר, לא היה רבינו מדפדף באיזה ספר ולא עיין באיזה ספר שו"ת, גם לא לומד מעט חומש, אלא התחיל ללמוד בעיון.
"לפתע הפך רבינו להיות אדם אחר לגמרי. כלל וכלל לא אותו אדם שראינו כאן לפני זמן מועט. בזמן ה'סדר' נראה רבינו כאברך צעיר בשיא כוחו ותפארתו. צלל לתוך הגמרא ולומד בקול עם עצמו כמו היה לומד עם חברותא בעומק העיון.
"וכשהגיע רבינו לגיל מאה והחלו הבעיות בראייתו, כדי ללמוד הצמיד רבינו את עיניו לתוך הגמרא ממש, וכך בתנוחה כזאת היה יושב שעות על גבי שעות ועמל בתורה בכל כוחו.
"בתקופות מסוימות גם כשהצמיד את עיניו אל הגמרא לא הצליח רבינו לראות את האותיות, ואז לא היינו מסוגלים לראות את המחזה מרוב רחמנות. רבינו חיפש את המילים, הצמיד עוד יותר את העיניים וניסה לקלוט עוד משהו, עוד מילה מתוך הגמרא, וכך יגע ועמל עד קצה היכולת האנושית.
"הלילות, מה שראינו בעינינו, קודש ללימוד בעיון ובתכלית ההבנה. פעם ראהו אחד הנכדים עמל ויגע על קטע אחד ב'בעל המאור' לילה שלם מבלי להמשיך עד שהבין את דבריו בתכלית.
"עתה נתאר אותו מוצאי יום כיפור נורא של שנת תש"ע, כשרבינו בן תשעים ותשע שנים וחצי. ביום כיפור עצמו היה פחד גדול לבריאותו, הסוכר ירד ועלה חליפות, בבית היה 'אח' צמוד שבדק כל הזמן את המצב. במשך כל היום שכב במיטתו, מחובר לעירוי נוזלים, כולו מלא שמחה על שהצליח לצום גם ביום כיפורים הזה. במוצאי יום כיפור לא היה מאושר ממנו עלי אדמות על כך שעבר בשלום את היום הקדוש מבלי לאכול.
"נכנסנו לביתו ואמרנו לו: 'ויום טוב היה עושה בצאתו מבית קדשי הקדשים בלי פגע'. ורבינו עונה לעומתנו: 'אין הכי נמי, מען דארף א יום טוב' (אין הכי נמי, צריך לעשות יום טוב).
"לאחר שסיים את הסעודה הבשרית של מוצאי יום הכיפורים, הלך רבינו לנוח במיטתו. סבורים היינו שלאחר צום מתיש כזה ועוד בגיל כזה הוא ינוח כל צרכו. לאחר ארבעים דקות נשמע רחש מכיוון מיטתו. התקרבתי לחדר לראות מה קרה, והנה אני רואה את רבינו קם ממיטתו.
"שאלתי: וואס איז געשעהן? (מה קרה?)
"התשובה היתה: 'אני רואה שאיני מצליח להירדם, אולי אלמד מעט'. התיישב רבינו על מקומו והחל ללמוד. לפתע קיבל כוחות חדשים והחל ללמוד בהתלהבות כילד צעיר שכוחו במותניו. בינתיים התקשרו בני המשפחה המודאגים לברר מה שלום הסבא הגדול. סיפרתי שאיני יודע מה עושים במצב כזה. הזהירוני כולם ואמרו שאני חייב לגשת לסבא ולומר לו שזו סכנת נפשות ממש לנהוג כך אחרי צום ובגיל מופלג כזה.
"אמרתי להם: נכון הדבר, אבל אין לי ההעזה לגשת אליו ולהפסיק את לימודו. אחכה שירים את עיניו ויסתכל החוצה, ואז אגש אליו ואבקש ממנו לחזור למיטה.
"לא יאומן כי יסופר! – חיכיתי שש שעות (!!!) להזדמנות הזאת, לגשת אליו ולנסות לשכנעו לשוב למיטתו, אך ההזדמנות לא הגיעה! רבינו למד בשיא ההתלהבות בשמחה ובחיוניות, בעמל וביגיעה, כמו לא היה קרוב לגיל מאה וכמו לא היה שרוי בצום ובאפיסת כוח. רק לאחר שש שעות, בשעה 3:00 בלילה, העזתי פני, ניגשתי לסבא ושאלתי אותו: אולי אכין לסבא כוס קפה?
"תשובת רבינו הדהימה אותי כליל: 'איך פארשטיי ניט, פריער האט מען גיענדיקט די פליישיגע סעודה' (אינני מבין, הלוא מקודם סיימנו לאכול את הסעודה הבשרית). נשימתי נעצרה מהשתוממות. כל כך שקוע רבינו בלימודו בהתלהבות, עד שלא חש שעברו עליו שש שעות שלמות מאז התיישב ללמוד. אמרתי לו: הלא כבר עברו שש שעות. הציץ רבינו בשעונו וראה שאכן השעה היא כבר 3:00 בלילה והרשה להכין כוס קפה.
"הפצרתי בו שלכל הפחות עתה יחזור למיטה לנוח מעט, לאחר שלא ישן מתחילת הלילה וכבר למד שש שעות ברציפות. ברם, רבינו אמר: 'אני מצוי כאן באמצע העניין ואיני יכול להפסיק'. שוב שקע בתלמודו לשלוש שעות נוספות, עד שהגיע זמן התפילה. כדי לצאת ידי חובת ברכת התורה, היו צריכים להעלות בחור שיוציאו בברכת התורה.
"תשע שעות לימוד רצופות לאחר צום בגיל מופלג כזה! נורא נוראות!
"ועדיין הסיפור לא הסתיים כאן. תפילת שחרית הסתיימה, וחזרתי לביתי מלא וגדוש נקיפות מצפון. חששתי לבריאות רבינו שעיני כל ישראל נשואות אליו, שמא לא עשיתי תפקידי נאמנה ולא שמרתי עליו כהוגן ולא הפצרתי בו מספיק שיחזור לישון ולנוח מעט. לאחר מספר שעות התקשרתי לבית רבינו כדי לברר אם לכל הפחות עכשיו הרשה רבינו לעצמו לתת תנומה לעפעפיו. מה הופתעתי לשמוע שרבינו יושב זה זמן רכון על הגמרא ולומד כהרגלו ומקיים את סדר יומו כמו לא קרה מאומה וכאילו לא היה ער כל הלילה שלפניו". עד כאן תיאורו של הנכד.
למחרת היום, ותהום כל הארץ. דבר המעשה המופלא עשה לו כנפיים, ולא היה מי שלא שח אודותיו. נרעש נכנסתי לבית רבינו, וכשראיתי שהעת עידן חדוותא שאלתיו בפליאה: רעבע, א גענצע נאכט? (כל הלילה?) הרי הרעבע העיד על עצמו שלא דילג מעולם על שנת לילה, וואס איז געשעהן? (מה קרה?). רבינו הניף ידו בתנועת ביטול: "איך האב נישט געקנעט איינשלאפן, האב איך געלערנט!" (לא יכולתי להירדם, אז למדתי!)
(גדולה שמושה)
מדהים אבל למה כתבת שזה היה נורא?