מאת: יעקב לוסטיגמן
מבין כל מועדי השנה, מתבלט חג הפסח בריבוי החומרות הנהוגות בקהילות הקדושות ובבתי ישראל. במשך שבועות וחודשים נערכים הכל לקראת ימים קדושים ונשגבים אלו, באמצעות ביעור והשמדת כל פירור שיש בו חשש חמץ, ובפרט בהגיע חג הפסח עצמו, בו נזהרים הכל, מכל דבר מאכל שיש בו צל צלו של ספק. בקהילות רבות אף החמירו חומרה על גבי חומרה, עד שתהא ההחמרה בפסח דקה מן הדקה.
פקדנו את מעונו של הגה"צ רבי נפתלי צבי ראטטענבערג שליט"א, אבדק"ק קהל חסידים קאסאן ומו"צ העדה החרדית בבית שמש, וביקשנו לשמוע מפיו את הטעם להחמרה המופלגת הנהוגה בפסח.
"האמת היא, שהמקור לכל החומרות הנהוגות בפסח, מובא כבר בדברי חז"ל", משיב הגרנ"צ ראטטענבערג שליט"א, "חז"ל הם אלו שהחמירו בחמץ בפסח אפילו במשהו, וזה דבר שלא מצינו בכל איסורי התורה האחרים. כל איסור שבתורה יש לו שיעור, ככותבת הגסה, כביצה, כזית, כעדשה, כגריס ועוד, אבל חמץ בפסח – אפילו באלף לא בטיל. האיסור הוא אפילו במשהו, עד שהביא המחבר בשו"ע את לשון הרא"ש שכתב, שנהגו ישראל לגרד ולקרצף את קירות הבתים לפני פסח, כדי להינצל ממשהו חמץ שאולי נדבק בקירות הבית.
"והטעם לכך, שדווקא בחמץ בפסח החמירו בכלשהו, כתב הרדב"ז שהוא מפני שחמץ מרמז על היצר הרע, ובמלחמת היצר אין מקום לפשרות. ובאמת ההסבר של הרדב"ז הוא נפלא מאוד, כי לא ראינו ולא מצינו במקומות אחרים שחז"ל קבעו הלכה על פי עניינים של עבודה, שלקחו את העניין של 'שאור שבעיסה', החמץ שבלב, וקבעו אותו להלכה ממש.
"שמעתי כמה פעמים מהגאון הגדול, רבי מאיר ברנדסדורפר זצוק"ל, שבעבודה של ימי הפסח יש שני חלקים, יש את חלק ה'סור מרע', ויש את ה'עשה טוב'. החלק הראשון הוא לפני החג, כשכל עם ישראל עמל ומתייגע בביעור החמץ, והחלק של 'עשה טוב' הוא בחג הפסח עצמו, בעבודה של ליל הסדר, באכילת המצה ובקיום מצוות החג בשמחה.
"ובאמת ראינו בהלכה, שיש בפסח הרבה מאוד דרגות של עבודה. על פי ההלכה הפשוטה, אפשר להסתפק בביטול החמץ, בסילוק החמץ מהבית, ואפיית מצות מקמח שנקנה מן השוק כשהשמירה של המצה היא רק משעת לישה. מי שרוצה להדר יותר, יכול לאפות מצות עם קמח שנשמר משעת טחינה, דרגה גבוהה יותר היא בקמח שנשמר כבר משעת קצירה.
"מספרים על רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, שבשעת אפיית המצות היה עומד ואומר תהילים בתפילה שלא תארע תקלה, ושהמצות יצאו כשרות ומהודרות. פעם, כשראה שמכניסים מים לתוך הקמח כדי ללוש אותו – הוא נפל תחתיו והתעלף. את זה הולכים לאכול בפסח? קמח שנגעו בו מים? איך אפשר???
"כעניין זה יש שאלה שעוסקים בה בעולם הישיבות: מדוע לא גזרו חז"ל על מצה ביום טוב שחל להיות בשבת, כמו שגזרו על שופר ולולב שמא יעבירנו? הרי גם במצה יכול להיות חשש שיעביר אותה דרך ר"ה כדי לקיים מצות אכילת מצה?…
"שמעתי פעם מבריסקער תלמיד, שאצל הרב מבריסק עלתה השאלה הזאת ודנו בה התלמידים, עד שענה אחד מהם, שבעניין של אכילה – חז"ל לא גזרו, כי הרי המצות הן האוכל של פסח, והבריסקער רב מאוד נהנה מהתשובה הזאת. האמת שיש לה גם 'צו שטעל' מהרשב"א, שכתב שאין איסור טוחן בחיתוך ירקות לחתיכות קטנות בשבת, כי לא גזרו על מה שהוא דרך אכילה.
"אבל אפשר לומר שיש בזה עוד טעם, על דרך העבודה. מצה בפסח זה לא משהו שדואגים לו ברגע האחרון. לפסח מתכוננים שבועות וחודשים. את החטים קוצרים כבר בקיץ הקודם, מתכוננים ונערכים לקראת הפסח בדחילו ורחימו, מכינים את הכל ודואגים שיהיו מצות שלמות לליל הסדר ולסעודת יום טוב, אחרי כל כך הרבה הכנות, אין חשש שיבוא מישהו לביתו בליל החג ולפתע ייזכר שאין ברשותו מצה, עד שיהיה חשש שמא יעבירנו ברשה"ר".
הגרנ"צ ראטטענבערג שליט"א, מספר לנו על החומרות שהיו נהוגות בבית הוריו: "אמי מורתי ע"ה היתה מצאצאי הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זיע"א, ובביתנו עוד היו נהוגים כמה שיירי חומרות שמקורן בבית פרמישלאן. באופן כללי, היה מושג מפורסם מאוד באירופה של 'פרמישלאנע חומרות', כי החומרות של רבי מאיר מפרמישלאן היו גבוה מעל גבוה, בדקות שבדקות.
"בביתנו תמיד אמרו, שהחומרות המופלגות שנהגנו הן רק מעט שבמעט מה'פרמישלאנע חומרות' המקוריות, ופעם שאלתי את דודי זצ"ל, מה אם כן היו החומרות המקוריות. הוא השיב לי שגם הוא אינו יודע את כל החומרות שהיו נהוגות, אלא רק כמה דוגמאות כמו למשל שנהגו שם שלא להיכנס לבית עם הנעליים בפסח, כי הנעליים נגעו ברצפה ברחובה של עיר במקומות שאולי לא ניקו אותם כראוי לפסח. כמו"כ נהגו להלביש גרביים לחתולים שנכנסו הביתה. היו נוהגים אז להחזיק חתולים כדי שיאכלו את העכברים, ובפסח היו מקפידים שכשהחתול נכנס הביתה מלבישים לו קודם גרביים מיוחדות כדי שלא יביא איתו 'משהו חמץ' מן החוץ.
"הרה"ק מפרמישלאן נהג גם שלא לטבול במקווה בערב פסח, כי בעירו היו סוחרי קמח ותבואה, והם היו מתמלאים בקמח וטובלים במקווה, וממילא היה חשש של 'משהו חמץ'. זכורני, שפעם סיפרתי על כך למורי חמי, כ"ק מרן אדמו"ר מתולדות אהרן זצוק"ל, והוא תהה על כך שלרבי מאיר מפרמישלאן לא היה מקווה לבד כדי שיוכל לטבול בו בערב פסח… אבל האמת, שבאותם ימים היה בכל עיירה מקווה אחד בלבד, וגם הוא נבנה במאמצים מרובים".
"ובאמת, גם בבית מורי חמי נהגו בחומרות מופלגות כל השנה, וביותר בימי הפסח, והמקור היה מבית אמו הצדקנית מרת שיינדל ברכה ע"ה, שגם במשפחתה היו נהוגות חומרות מופלגות. היא סיפרה שבביתם לא היו מבשלים בכלל אוכל בפסח, כי חמץ במשהו לא מתבטל אלא רק לפני פסח, ואכן היו מבשלים את כל האוכל לפני החג, אבל מקררים לא היו להם, ועל אף שהיו שומרים את האוכל המבושל בתוך בור במרתף, זה החזיק אולי שלושה ימים. אחר כך כבר לא היו אוכלים אוכל מבושל. גם מצות הם לא היו אוכלים למעט הכזיתים שחייבים לאכול בליל הסדר. אם אין מצות ואין אוכל מבושל, כל מה שהיה להם לאכול בשאר ימות הפסח היה רק פירות וירקות, לאחר שקילפו אותם כמובן".
- למרות כל האמור, הרי ישנן חומרות שלכאורה אין להן טעם בהלכה, ואפילו לא חשש רחוק של חומרה, כמו שנוהגים במקומות שונים לא לאכול גזר או דגים וכדו'. מה הטעם בחומרות אלו?
"גם לעניין זה יש מקור בשו"ע שכותב במפורש, שהיו מקומות בהן לא אכלו מאכלים שונים כמו צימוקים ועוד, והטעם הוא, שבמקומות אלו היו נוהגים להכין או לשמר את המאכלים הללו בעזרת חמץ. אמנם, כיום כשכבר לא נוהגים להשתמש בחמץ להכנת המאכלים הללו, וכשכבר יש השגחה על כל דבר משעת גידולו, לכאורה אין טעם בחומרות הללו, אלא שזה כבר נכנס לשאלה אם יש בזה את העניין של 'אל תטוש תורת אמך', ושל 'מנהג ישראל – דין הוא', או שבעצם, אין זה נחשב למנהג כי הסיבה שנמנעו היתה שיש בזה חשש חמץ. הפוסקים כבר דנים בשאלה הזאת, אבל בוודאי שמי שנהגו בחומרות הללו, יש להם טעם בדבר".
- ומה לגבי הנוהגים שלא להשתמש בכלים חד פעמיים וכדו'?
"גם מנהג זה, בוודאי יש בו טעם, שהרי בפסח רבים נזהרים שלא להשתמש בשום דבר שהוכן מחוץ לבית, כי עם כל ההכשרים וההשגחות, רק מה שעושים בבית בהשגחה יתירה ובזהירות מופלגת אפשר לדעת בוודאות גמורה שאין בו שום חמץ. אם כן, למה להכניס לבית כלים שאנחנו לא יודעים אילו חומרים מכניסים בהם במהלך הייצור והאריזה וכדו'?
בבית הורי נהגנו שלא לאכול בפסח עם כלים מכל סוג שהוא, למעט כלי זכוכית שלדעת הרבה ראשונים אין בהם בכלל חשש של בליעה. אפילו בכלי פורצלן וכדו' לא היינו משתמשים בפסח.
"פגשתי פעם את הרב פאדווא זצוק"ל, שהיה מגדולי בעלי המכשירים באירופה, והיה מומחה אמיתי בענייני כשרות ושאלתי אותו עד כמה אפשר לסמוך על ההכשרים השונים. הוא השיב לי שמצד ההלכה אפשר לאכול מאכלים שבהכשר ללא שום פקפוק, כמובן, אבל אין ספק שהכי כשר והכי מהודר זה מה שמכינים לבד בבית.
"עם זאת, בוודאי שאת החומרות האלו אי אפשר לדרוש מכלל ישראל. הדורות חלשים, וצרכי עמך מרובים. זאת היתה הגישה גם של הגאב"ד בעל המנחת יצחק זצוק"ל, שהיה בדור השני שאחרי המלחמה, כשהציבור התחיל לגדול ולא היה מה לאכול. לא היה ניתן להשיג מוצרי חלב כשרים בכשרות מהודרת, כי המדקדקים היו עושים לבד בבית, וממש לא היה מה לאכול. הוא הנהיג אז בעדה החרדית שיתחילו לתת הכשרים על מוצרי מאכל שונים, כמו מוצרי חלב של תנובה וכדו', וכמובן שהיתה לזה התנגדות גדולה, כי בירושלים התנגדו לכל דבר חדש. אפילו להקים את שכונת 'מאה שערים' זה לא היה פשוט בירושלים של בין החומות. אבל היום יש כבר כמיליון יהודים שומרי מצוות, צריך לתת לציבור בסיס של מאכלים כשרים ומהודרים גם בימות השנה וגם בפסח, ומי שרוצה להחמיר ולהדר בביתו, תבוא עליו הברכה".
- ועדיין נראה לפעמים שחלק מהחומרות הן חדשות ולא היו נהוגות בעבר?
"כמובן שכך הם פני הדברים, וגם לזה יש סיבות. כך למשל שו"ע הרב, מסביר למה בדורות האחרונים התחילו להקפיד על הענין של מצה שרויה, שלא שמענו על החומרה הזאת בדורות קודמים, והוא מבאר, שעד לתקופה ההיא נהגו לאפות מצות עבות בבלילה רכה יותר, שבה אין חשש שחלק מהקמח לא התערב עם המים לפני האפיה, כי היו משתמשים בהרבה מים לצורך הכנת המצות. אבל לאחר מכן, שהתחילו להחמיר בעניין זה ולאפות מצות דקות, התעורר החשש שחלק מהקמח אינו מעורב כראוי, ולכן יש להיזהר שלא להשרות המצה במים מחשש לחימוץ הקמח שלא התערבב בעיסה לפני האפיה ח"ו.
"כעין זה כתב גם החתם סופר, שאצלם היו מכניסים את המצות לתנור בתוך שלוש דקות מהרגע בו הכניסו מים לקמח. תמיד הייתי תוהה איך ייתכן כדבר הזה, וככל שניסיתי למהר את זמן ההכנה של המצות בחבורות בהן הייתי משתתף, אף פעם לא הצלחתי להתקרב אפילו לשלוש דקות, לפני שש או שבע דקות – הבצק בכלל לא עולה על השולחן.
"יתירה מזאת, התברר לי, שבאמריקה באמת מקובל במאפיות רבות שבתוך שלוש דקות הם מצליחים להכניס את המצות לתנור, ותהיתי מה ההבדל בין המצות שלהם למצות שלנו. שם בכלל לא משקיעים זמן רב בלישת הבצק, ומיד אחרי הפארנעמען חותכים את הבצק ומתחילים לרדד את המצות. במשך שנים חשבתי שאולי הקמח הוא מסוג שונה מזה שיש לנו, עד ששמעתי שגם במאפיית המצות המפורסמת בקוממיות נוהגים כך, שהבצק עובר מהפארנעמען הישר לשולחנות של ה'קאצ'ערס'.
"ביררתי את הנושא, והתברר לי שהסיבה לכך נעוצה בזה שברוב המאפיות בארץ נוהגים לרדד את המצות על גבי שולחנות מתכת, ומאחר שהמתכת היא אטומה ואינה נושמת אוויר, הבצק נדבק אל השולחן אם הוא רטוב מעט, בשל כך מכניסים מעט מים בקמח ולשים אותו זמן רב כי העיסה קשה יותר. בקוממיות לעומת זאת לשים את הבצק על גבי נייר, ולכן אפשר לשים יותר מים בעיסה, וממילא אין צורך ללוש את הבצק שוב ושוב, ואפשר בתוך זמן קצר מאוד להתחיל לרדד אותו מבלי לחשוש שהוא ידבק לשולחן.
באמריקה אין מכניס ומוציא, אותו שיבר מוציא ומכניס, שם המצות יותר רטובות, עד שהוא נאפה ונדבק יש יותר זמן".
לקראת סיום השיחה המרתקת, מבקש הגרנ"צ ראטטענבערג שליט"א לנצל את הבמה הנכבדה כדי להזהיר מפני מכשלה המצויה בערבי פסחים: "צריך לדעת ולהיזהר מאוד בנושא של שריפת החמץ בפסח. אנשים רבים נוטים לחשוב, שמאחר ונקבע להלכה כרבי יהודה, שלחמץ אין ביעור אלא בשריפה, יש לשרוף את כל החמץ בבית ולא להשליך אותו לפח האשפה קודם לכן.
"והאמת, שזאת טעות שלפעמים גורמת למכשולות חמורים, כי העניין של ביעור חמץ דווקא בשריפה זה רק אחרי סוף זמן הביעור. קודם לכן מספיק לבטל את החמץ ולסלק אותו מהבית. נוצר מצב בו אנשים באים לשריפת חמץ עם קרטונים מלאים בעוגיות וחלות יבשות, ומאחר וזה ערב חג ויש הרבה מה להספיק, לפעמים החמץ לא נשרף כראוי ונשאר אחרי זמן הביעור ואף במהלך החג כמו שאפשר לראות בכל שנה ששאריות שלמות מתגוללות ברחובות כי הן לא נשרפו כראוי. הבעיה הקשה היא, שאחרי כל הניקיונות היסודיים בבית, את החמץ שרוצים לשרוף אנחנו לא מבטלים בלב, כדי שלא להפסיד את מצות ביעור חמץ, וכך בעצם משאירים חמץ בפסח בבעלותו של היהודי, רח"ל.
"לכן העצה שלי היא, לזרוק את כל החמץ לפח לפני סוף זמן הביעור, ולהשאיר רק את העשרה פתיתים מבדיקת חמץ לקיים בהם את המנהג של שריפת חמץ. עשרה פתיתים אפשר לשרוף בקלות, זה לא לוקח זמן ואפשר להמתין ולראות שהם נאכלים על ידי האש עד תומם. כמו כן, צריך להקפיד לבטל את כל החמץ פעם נוספת אחרי שריפת החמץ, כדי להסיר ולהינצל מכל חשש של חמץ בפסח רח"ל, ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שבאמת נזכה לבער החמץ שבבית והחמץ שבלב, ולאכול השתא מן הזבחים ומן הפסחים בארעא דישראל ובירושלים עיה"ק, אמן".
חשוב לתקן — א סוף זמן ביעור חמץ אלא זמן ביעור חמץ. עד לזמן הזה אפשר לבטל את החמץ בכל דרך אולם ממשהגיע זמן ביעור חמץ אזי אי אפשר לזרוק לפח וחובה לבער בפועל.
חשוב מא דלתקן שלא להכשיל יהודים חלילה. בסוף זמן הביעור אסור שיהיה חמץ ברשותו של הישראל כמובן.