יום שלישי י"ט באב תשע"ט
מדוע הקלו חכמים להולך בדרך שיוכל 'לקנות שביתה' באמירה בלבד?
כפי שלמדנו, חכמינו ז"ל הקלו להולך בדרך בערב שבת, שיוכל 'לקנות שביתה' בשטח מסוים המוכר לו, הנמצא בתוך אלפיים אמה למקום שבו הוא עומד, ובאפשרותו להגיע אליו לפני שקיעת החמה; באמירה בלבד – "שביתתי במקום פלוני" – ללא שישהה שם בעצמו בכניסת השבת, וללא שיניח שם מְזון שתי סעודות.
והטעם שהקלו בכך הוא, מפני שהוא יגֵע בדרך, ולא אבו להטריחו להגיע למקום שביתתו לפני שקיעת החמה; וכן, רוב ההולכים בדרך אין המזון מצוי ברשותם, ואין באפשרותם להניח במקום השביתה מְזון שתי סעודות, ולכן הקלו אף במקרה שיש ברשותו מזון.
ואם ראובן הולך בדרך ואינו מכיר את השטח, אך שמעון ההולך עמו מכיר שטח מסוים עבור קניית השביתה – 'ימסור' את שביתתו לשמעון, ויאמר לו: "שביתתי עמך"; ושמעון יקנה שביתה עבור שניהם בשטח המוכר לו, ויאמר: "שביתתנו במקום פלוני". ואם שמעון אינו חפץ לקנות שביתה בשטח המוכר לו – יש מהאחרונים שמסתפק האם יכול לקנות שביתה רק עבור ראובן.
[שו"ע תט, יב-יג, משנ"ב עב-עג, וביה"ל ד"ה ודוקא; ביאורים ומוספים דרשו, 45]
מי שיצא מביתו על מנת 'לקנות שביתה' מחוץ לעיר והתעכב בדרכו ולא הגיע ליעדו לפני השבת – היכן מקום שביתתו?
בהמשך לאמוּר: מי שאינו הולך בדרך, אך 'החזיק בדרך', דהיינו שלא יצא מחוץ לעיר, אך כבר פנה לצאת – הריהו נחשב כהולך בדרך, ויכול 'לקנות שביתה' בשטח המוכר לו, הנמצא בתוך 'תחום' ביתו, ואשר באפשרותו להגיע אליו לפני שקיעת החמה, כנ"ל; ללא שהייה במקום השביתה, וללא הנחת מְזון שתי סעודות במקום השביתה.
ונחלקו ראשונים: יש אומרים, שהלכה זו אמוּרה רק במי שיש בכוונתו ללכת ליעד מסוים הרחוק כארבעת אלפים אמה מביתו, ולא היה בכוונתו לעשות 'עירוב תחומין', אלא להגיע ליעדו לפני כניסת השבת; והקלו עליו שיוכל לקנות שביתה באמצע הדרך כדי שיוכל להגיע ליעדו בשבת.
ויש אומרים, שהלכה זו אמוּרה אף במי שאין בכוונתו להגיע לפני שבת למקום אחר, אלא בכוונתו לצאת לדרך רק על מנת להניח עירוב תחומין מחוץ לעיר במקום מסוים, ולבסוף התעכב מסיבה כלשהי ולא הגיע למקום השביתה – שהוא קונה שביתה במקום ההוא.
והשולחן ערוך פסק כדעה השנייה, וכן פסק החזון איש. ולדעת המשנה ברורה יש להחמיר כדעה הראשונה. וראה להלן.
[שו"ע תי, א, משנ"ב א-ה, וביה"ל ד"ה במה; וראה עוד ביה"ל שם, ושו"ע ב; ביאורים ומוספים דרשו, 1]
הנמצא בביתו ואין ברשותו מזון המספיק ל'קניית שביתה' – האם יכול לעשות עירוב ללא מזון?
אדם הנמצא בביתו, ואין ברשותו מזון המספיק ל'עירוב תחומין', ואין באפשרותו לרכוש מזון בכמוּת זו – יש מהראשונים שסוברים שהקלו עליו חכמינו ז"ל שיכול לעשות עירוב באמירה בלבד, ולקנות שביתה בשטח מסוים המוכר לו, ללא שהייה במקום השביתה, וללא הנחת מְזון שתי סעודות במקום השביתה. וכן פסק השולחן ערוך.
אולם, לדעת רוב הראשונים, כיון שמקרה כזה, שלא יהיה לאדם בביתו מזון המספיק לקניית שביתה, אינו מצוי – לא הקלו חכמים אף במקרה שאכן אין בביתו מזון בכמוּת זו. וכן פסק המשנה ברורה. אך גם לדעת המשנה ברורה, מי שאכן אין ברשותו מזון המספיק לקניית שביתה, וכבר 'החזיק בדרך' – רשאי להקל בדבר אף אם יצא לדרכו רק לשֵׁם קניית שביתה מחוץ לעיר, (ראה דעת המשנה ברורה לעיל).
ובכל מקרה שבו נמצא אדם בביתו, או בתחום ביתו, ואמר "שביתתי במקום פלוני", באופן שאינו מועיל לקניָן שביתה – לא עקר בכך את 'מקום שביתתו' מביתו, כי אומדים אנו את דעתו כי רצונו שביתו ישמש כמקום שביתתו כאשר לא יהיה לו מקום שביתה אחר.
[משנ"ב תט, עד; שו"ע תי, א, משנ"ב ו, שעה"צ ג, וביה"ל ד"ה במה; ביאורים ומוספים דרשו, 2]