יום חמישי ט"ז בחשוון תש"פ
מי שיצא לדרך בערב פסח ונזכר שנותר חמץ בביתו – האם צריך לשוב ולבערו?
מי שיצא לדרך בערב פסח, ונזכר שנותר בביתו חמץ, עליו לשוב לביתו ולבערו. במה דברים אמורים? ביוצא לצורך דבר הרשות, אבל היוצא לצורך דבר מצוה, פעמים שאינו צריך לשוב לביתו, (ראה תקציר לאתמול). והיוצא לדרך כדי ללמוד תורה, אינו נחשב לענין זה כיוצא לדבר מצוה, אלא כיוצא לדבר הרשות, שהרי עשיית מצוה, דאורייתא או דרבנן, שלא ניתן לעשותה על ידי אחרים, דוחה בכל מקרה את לימוד התורה, כאשר היא 'מצוה עוברת', דהיינו שאם לא יפסיק מלימודו כדי לעשותה, יעבור זמנהּ.
[שו"ע תמד, ז, ומשנ"ב לא; ביאורים ומוספים דרשו, 38]
מה ההבדל בין חמץ בכמוּת של 'כביצה' לפחות מכביצה?
כאמוּר, מי שיצא לדרך בערב פסח ונזכר שיש חמץ בביתו, עליו לשוב ולבערו. אולם, אם כמוּת החמץ פחוּתה מ'כביצה' – לא הטריחוהו חכמים לשוב ולבערו, ודי בכך ש'יבטל' את החמץ. (ויש אומרים שלא הקלו בכך אלא בהולך לדבר מצוה, במקרה שעליו לשוב ולבער – ראה תקציר לאתמול – אבל ההולך לדבר הרשות צריך לשוב אף כשכמוּת החמץ פחוּתה מכביצה. ובשעה שכבר לא ניתן לבטל את החמץ, צריך לשוב לביתו אף אם כמות החמץ פחותה מכביצה, גם כשהולך לדבר מצוה). ואם כמות החמץ פחוּתה מ'כזית' – בכל מקרה אינו צריך לשוב, ויש שמחמירים בדבר.
[שו"ע תמד, ז, משנ"ב לג, ושעה"צ כח ו־ל; ביאורים ומוספים דרשו, 40]
האם ניתן 'לבטל' בצק לפני שהחמיץ?
מי שעשה עיסה מקמח ומים, כדי לאפות ממנה מצה, ובטרם הספיק לאפותה התקלקל התנור, או שהוכרח להפסיק ולצאת למקום אחר, וכיוצא בזה; ומחמת השהייה עומדת המצה להחמיץ – אף בשעה שכבר לא ניתן 'לבטל' חמץ, דהיינו לאחר זמן איסור חמץ בערב פסח, יכול הוא לבטל עיסה זו כל עוד לא החמיצה. ומאחר וביטלהּ, אינו עובר עליה באיסור דאורייתא; אך לאחר שהחמיצה, חובה לבערהּ, מחשש שיאכלנה בפסח. ולכתחילה אין להניח לעיסה שתתחמץ על סמך שיבטלנה מקודם, אף שאינו עובר עליה באיסור.
[שו"ע תמד, ח, משנ"ב לד, שעה"צ לא, וביה"ל ד"ה והוא]