יום רביעי י"ח בסיון תש"פ
מי שאמר בלילה הראשון של ספירת העומר: "היום יום ראשון בעומר" – האם יצא ידי חובה?
נוסח ספירת העומר – "היום יום אחד", "היום שני ימים", וכן הלאה עד סוף השבוע הראשון, שאז יש להוסיף "שהם שבוע אחד"; ביום השמיני יש לומר "היום שמונה ימים שהם שבוע אחד ויום אחד", וכן הלאה לפי מספר הימים והשבועות. ומי שספר ביום הראשון: "היום יום ראשון", לא יצא ידי חובה, מאחר ו'ראשון' אינו אלא תואר של התחלה, ואינו מספר, כך שאינו מקיים בכך את מצוַת הספירה.
ומעיקר הדין יוצאים ידי חובה בהזכרת מספר הימים והשבועות בלבד, אך נהגו להוסיף את המילה 'בעומר', בנוסח אשכנז, ו'לעומר' בנוסח ספרד ובנוסחאות שעל פי האריז"ל. ויש שנהגו לומר את שתי הנוסחאות, ויש שהורה שהאומר את שתי הנוסחאות לא יאמר 'בעומר' ו'לעומר' ברצף, אלא יספור פעם נוספת עבור הנוסח השני.
[שו"ע תפט, א, משנ"ב ה, וביה"ל ד"ה ומצוה; ביאורים ומוספים דרשו, 30 ו־38]
מי שלא הזכיר בספירת העומר את מספר הימים או השבועות – האם יצא ידי חובה?
כאמוּר, החל מהיום השביעי בספירת העומר, יש להזכיר את מספר הימים ואת מספר השבועות; וטעם הדבר, משום שבתורה נאמר: "תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם", וזוהי ספירת הימים; וכן: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ", שהיא ספירת השבועות.
ומי שהזכיר את מספר הימים בלבד, כגון: "היום שלושה ועשרים יום בעומר", או שהזכיר את מספר השבועות וימי השבוע הנוכחי בלבד, כגון: "היום שלושה שבועות ושני ימים בעומר", יצא ידי חובה.
אולם, בימים שבסופי השבועות (7, 14, 21, 28, 35, 42, 49) – אם הזכיר את מספר השבועות בלבד, עליו לשוב ולספור בברכה, כיון שלא ספר כלל את היום הנוכחי, אלא את מספר השבועות בלבד; ואם הזכיר את מספר הימים בלבד, עליו לשוב ולספור ללא ברכה.
[משנ"ב תפט, ז ו־ט, ושעה"צ ס"ק יא; ביאורים ומוספים דרשו, 29]
מדוע צריך לומר את ספירת העומר בעמידה?
בעת ספירת העומר, לכתחילה חובה לעמוד, אך בדיעבד, מי שספר בישיבה, יצא ידי חובתו. והראשונים הביאו את דרשת חכמינו ז"ל כאסמכתא להלכה זו, מהכתוב לגבי ספירת העומר: "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה" – "אל תקרי (=תקרא) בקמה, אלא בקומה", כלומר, בקומה מְלֵאָה – בעמידה. ויש שנתנו טעם לדבר, על פי דברי הזוהר הקדוש, שלספירת העומר יש חשיבות מעין חשיבותה של תפילת 'שמונה עשרה'.
ודין זה אמוּר ביחס לספירה עצמה, אך למעשה, צריך לעמוד כבר משעת אמירת הברכה שלפני הספירה, ככל 'ברכות המצוות' שצריך לעמוד בעת אמירתן. והנשען על חפץ כלשהו באופן כזה שאילו היו מזיזים משם את החפץ היה נופל, נחשב כיושב ולא כעומד.
[שו"ע תפט, א, משנ"ב ו, ושעה"צ ז; ביאורים ומוספים דרשו, 26]