את הסיפור הבא נוהג היה רבי יחזקאל משינווא, בנו של רבי חיים מצאנז לספר פעמים רבות, על מנת להמחיש לשומעיו את קדושתה של הסוכה ואת מעלת מסירות הנפש.
ומעשה שהיה כך היה: בכפר אחד חי יהודי פשוט, עני וירא שמים, שלא השיגה ידו לרכוש לעצמו אפילו סכך כשר לסוכות. הגיעו הדברים לידי כך, שבערב החג ממש נאלצו העני ורעייתו לצעוד רגלית אל היער הסמוך, על מנת לתלוש בידיהם ענפים וזמורות, ולסכך בהם את סוכתם הדלה.
השמש הלכה ושקעה, וזוג העניים מצאו עצמם במיצר. עוד מעט ירד החג, ובאין גרזן או מסור בידיהם, הצליחו אך בקושי לתלוש כמה ענפים. הרעב הציק להם, ראשם היה סחרחר עליהם, אולם הם לא נסוגו ממטרתם. הם אימצו את כוחם ותלשו את הענפים, כשהם נעזרים גם בשיניהם.
שעה קלה קודם כניסת החג שבו לביתם, כשסכך כשר על כתפיהם וחיוך על שפתותיהם המדממות. בבית דין של מעלה התעורר באותה שעה רעש עצום. מסירות נפש של יהודי לקיום מצות סוכה? עד כדי כך? הפלא ופלא ממש!
ויצא הכרוז דאברהם אבינו, אושפיזו של היום הראשון, יופיע ויתגלה דווקא בסוכתו של אותו עני. הכוכבים נצנצו במרום, כאשר העני ואשתו הבחינו בדמותו של איש זקן ונשוא פנים בפתח סוכתם. "בוודאי מבקש הוא להתארח אצלנו לסעודה", שח העני לאשתו בקול עגום, ובפנותו אל ההלך אמר: "ר' יהודי, צר לי, אך לא אוכל לארחך על שולחני. אין לי מאומה לתת לך. מוטב שתיגש אל פלוני, המתגורר ממול, אמיד הוא, וגם ליבו רחב".
אך הזקן הניף את ידו ברכות. "לא באתי לסעוד על שולחנך. אברהם הנני, ובאתי אליך מן העולם העליון להתגלות לעיניך כשכר על מסירות נפשך לקיום מצות סוכה".
ויהי כי כילה לדבר את דברו, וייעלם מן העין…
(דרך עץ החיים. מובא בעלונו של הרב חנניה צ'ולק, תשרי תשע"ז)