כיצד עלינו לנהוג, כאשר מישהו מספר לנו על מעשה לא ראוי שעשה פלוני הקרוב ללבנו ויש לנו השפעה עליו. אנו חפצים להוכיחו על המעשה הזה, אולם – הרי אסור לנו כלל להאמין לדברים?
בנושא זה עוסק ה'חפץ חיים' בהלכות הנלמדות היום (כלל ז' מהלכות לשון הרע סעיפים א'-ב'). וכך הוא כותב: "איסור קבלת לשון הרע הוא, אפילו אם המספר מספר את הדברים בפרסום לפני כמה אנשים" [– דהיינו, שאז יש לכאורה מקום לסבור שהדבר אמת], אף על פי כן אין להחליט מחמת זה שהדבר אמת, רק יש להשומעים לחוש לזה ולחקור את הדבר, ואם יתברר להם שהדבר אמת, יוכיחוהו על זה".
בביאורים ומוספים מציינים על דברי ה'חפץ חיים' כאן, מספר נקודות למעשה:
א) אם המספר לא סיפר זאת בפני שלושה, אלא רק לאדם אחד או שניים, כתב החפץ חיים לקמן (לשון הרע כלל י באמ"ח ס"ק כד) ולעיל (כלל ו באמ"ח ס"ק ד) שהשומעים אף אינם מחויבים לחקור אם דברי הגנאי הם אמת כדי להוכיחו על זה, אלא יחזיקו את הדבר כמעט קרוב לודאי שהוא שקר. כי אם היה הדבר אמת, לא היה אומר דבריו בסתר אלא בפרסום בפני שלושה [כדי שיגיעו הדברים לאוזני אותו אדם ויתקן את מעשיו]. אך הוסיף החפץ חיים (כלל ו שם וכלל ד ס"ק כו), שמכל מקום אם לב השומעים נוטה קצת שהדבר אמת, יש להם להוכיחו [אף שהמספר לא אמר זאת בפני שלושה]
ב) כל ההיתר לחקור ולברר אם הדבר אמת, הוא רק אם יש תועלת בבירור הענין, וכמו שסיים כאן – שאם יתברר שהוא אמת יוכיחוהו על זה. אבל אם אין בכך שום תועלת, אסור לברר ולחקור אם דברי הגנאי נכונים. וכן כתב לקמן (רכילות כלל ו באמ"ח ס"ק ב) לענין רכילות, שאם סיפרו לו שפלוני דיבר אודותיו, והדבר אינו נוגע לו על להבא, אסור לו לחקור אצל אנשים מה דיבר פלוני אודותיו, כי בודאי יכשל על ידי זה בכמה איסורים, ובפרט באיסור 'לפני עור' שמכשיל הוא בכך את המשיב לו באיסור רכילות.
ג) כל עוד לא הוברר לשומעים שהדבר אמת, יש שדייקו (רגשי חיים) מלשון החפץ חיים כאן שאין חיוב להוכיחו מחמת הספק, והוסיפו (שם), שלעיל (כלל ד באמ"ח ס"ק טז וס"ק כד) הסתפק הח"ח בזה האם על סמך מה ששמעו מהמספר שפלוני חטא חייבים להוכיחו או לא. ועל כל פנים במקום שנראה לשומעים שהדברים הם נכונים, מבואר (שם ס"ק כד) שעליהם להוכיחו.