הרב אברהם פוקס
מסופר על לווית המהרש"א (סיפור זה מופיע גם בספרי ברסלב, שסיפרו ר' נחמן מברסלב לבתו בעת שחלתה) שבקהילת אוסטראה סבלו היהודים רבות מן הגויים המקומיים, ואחת הגזירות הקשות שנגזרו עליהם הייתה שכל לוויה שיצאה לבית העלמין היהודי חייבת לעבור דרך בית התיפלה (הכנסיה) של הגויים.
ליהודים לא הייתה ברירה והם נאלצו לעשות זאת. בכל פעם כשעברו שם, היו מקבלים מנה אחת אפיים של צעקות, גידופים ואף הכאות מצד הכמרים. בכנסיה זו פעלו גם כוחות כישוף שהשפיעו על כל העוברים סמוך לה, והעלו בהם מחשבות כפירה ועבודה זרה.
כשהגיע זמנו של המהרש"א להיפטר מן העולם, ציווה לאנשיו שכאשר ילוו אותו לקבורתו יניחו על מיטתו את ספריו שחיבר – 'חידושי הלכות' ו'חידושי אגדות', וכאשר יגיעו למקום הכנסיה יניחו את מיטתו על הקרקע.
בעת ההלוויה ליווה קהל רב מאוד את המהרש"א בדרכו האחרונה אל מקום מנוחתו, וכאשר הגיעו לקרבת הכנסיה החלו פעמוניה להרעיש. מיטתו של המהרש"א הונחה על הרצפה כמו שביקש, והנה לחרדת כל הצועדים הוא קם לפתע, התיישב על מיטתו והחל לעיין בספריו כאילו היה בין החיים!
הכמרים ההמומים שצפו בלוויה לא הבינו כיצד זה יתכן, אך היהודים שידעו שרבם הוא איש אלוקים קדוש ונורא, הבינו שנס עומד להתרחש. ואכן כך היה – עם כל דפדוף בחיבוריו שחיבר החלה הכנסיה לשקוע באדמה יותר ויותר עד שנבלעה באדמה כאילו לא הייתה. באותו הרגע עצם המהרש"א את עיניו וחזר למשכבו.