לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ (שמות כג, כ)
בימי השואה הנוראה, סיפר הגר"ח קרייזווירט זצ"ל אב"ד אנטוורפן, כשעצרו אותי הגרמנים יחד עם עוד אחרים, שאלתם הראשונה לכל אחד לפי תורו, היתה – האם הם יהודים? מי שחשש לחייו ולא עמד בנסיון, ל"ע, השיב: "לא, קתולי!" (אפשר שאולי להמתיק קצת ולסנגר שאמר את הדברים בנשימה אחת ללא פסיק. ש.א.נ.)
אח"כ ניגשו אלי, והם כנראה לא הכירוני, כי הייתי עדיין בלי חתימת זקן (במראה החיצוני היה בי אולי מקום לטעות), ושאלו גם אותי אם אני יהודי, השבתי: "כן!" הרי בשו"ע איתא שעל כה"ג 'יהרג ואל יעבור'. הורו לי להמתין.
הבנתי שחיי בסכנה. כל יהודי אשר נתפס בהיותו יהודי, נחרץ דינו לאלתר, וללא עוררין ביצעו הארורים את גזר הדין. פחד נורא נפל עלי כשאולצתי להשאר איתם לבד, לרגעים הבזיקה בי מחשבה זרה, ל"ע, "ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך", ולרגע קט אמרתי בלבי אולי אגלה את אזנם, שגם זה העומד לפני הוא יהודי (כדי לא להשאר לבד), אך מיד תפסתי את עצמי – אוי! הרי דבר זה אסור מקל וחומר. אסור למסור יהודי לגויים. כל חיי מודה אני לרבש"ע שעמדתי בנסיון זה, ויתכן שנשארתי בחיים בזכות זה. קשה להסביר ולהמחיש את הפחד האיום להשאר לבד עם רוצחים כאלה (בדידות נוראה ומפחידה), ולא למסור את היהודי כרוך היה בנסיון גדול מאד.
רבינו סיפר על הדרך המופלאה כיצד ניצל אחרי שנלקח בשבי בעקבות הודאתו המפלילה שהינו יהודי. הם טענו, כמובן, בתור אמתלה שרבינו חשוד בריגול למען האויב, ואי לכך נחרץ דינו… לא היה שום סיכוי על פי דרך הטבע, ולא היתה שום אפשרות שיוכל להתחמק מפסק הדין הנורא.
"לפני המלחמה", סיפר רבינו, "בהיותי בחור בן שבע עשרה, שימשתי כראש ישיבה בוורשא, בישיבה של האדמו"ר מפיאסעצנא זצוק"ל, בעל 'חובת התלמידים'. שהיתי בחדר עם מיטה אחת, ובא יהודי מרודנא לוורשא ושמו ישעי'לע משנה, בן אחר בן לרבי מרדכי קרעמניצ'ער, חותנו של רבי אהרן קרלינ'ער, ה'בית אהרן'. בוורשא לא היו דירות לאכסניה, והאדמו"ר מגרודז'ינסק שלח אותו אל חדרי, ואמר לו שאדאג לו. ב"ה עמדתי בגאון בהכנסת האורחים הזו. מסרתי לו את מיטתי היחידה, ובמשך כמה שבועות ישנתי על הרצפה, וטיפלתי בו הרבה.
ועכשיו נחזור לענייננו. כשעמדתי לפני הגסטאפו, עלתה בי מחשבה שרוצה אני לנצל עכשיו את זכות המצוה, אותה קיימתי בשעתו עם ר' ישעי'לע משנה, ולהשאר בחיים. אבי אפילו לא ידע מה אירע עמי.
אך סיימתי לחשוב מחשבה זו, אמר לפתע איש הגסטאפו: 'תגידו לחייל ה'וורמאכט' (חיילי הצבא היו נינוחים יותר), שאיני רוצה שהגופה תשכב כאן', הוא דיבר בבזיון ובזלזול, והורה לקחת אותי ליער, ושם להוציא לפועל את פסק הדין.
החייל לקח אותי עם כלי נשקו ליער. בדרך נכנסתי אתו לשיחה וראה זה פלא – הוא ענה והתייחס אלי בצורה אנושית, ובתוך כדי שיחה התאונן על מצבו. הוא הסביר: "גם אני בן אדם עם רגשות, השארתי אשה ושלושה ילדים בגרמניה, ואיני יודע אם אראה אותם שוב".
תוך כדי דיבור הביאני ליער, וירה לאויר כדי שהממונים עליו יחשבו שקיים את הפקודה, ופקד עלי לברוח מיד.
דבר זה אירע בדיוק ברגע שעלתה על דעתי המחשבה, לנצל את זכות המצוה שקיימתי בשעתו עם ר' ישעי'לע משנה. בטוח אני שר' ישעי'לה משנה – הצילני מידם, לילה אחד נדמה עלי כשבעים שנה".
(מתוך 'מי"ם חיים')