יום חמישי ל' באדר א' תשע"ט
רשות היחיד שיש מחיצות ברוב היקפהּ – האם תמיד כשֵׁרה?
רשות היחיד המוקפת במחיצות מארבעת צדדיה, ובאחד הצדדים נפרצה המחיצה בפירצה שרוחבה אינו עולה על עשר אמות, וה'פרוץ' מרובה על ה'עומד', דהיינו על החלק שלא נפרץ – אין צורך להשלים את המחיצה, אלא די ב'תיקונים' שונים, כמפורט בשולחן ערוך סימן שס"ג.
אולם, אם נפרצה המחיצה גם באחד משלושת הצדדים האחרים, בפירצה אחת, או בכמה פרצות, אשר רוחבן יותר משלושה טפחים, והפרוץ שבמחיצה זו מרובה על העומד – נחשב הדבר כאילו כל המחיצה שבצד זה אינה קיימת, ומכיון שהרשות אינה מוקפת בארבע מחיצות, דינהּ כ'כרמלית'.
ואם בצירוף המחיצות שבצדדים האחרים, העומד שבכלל היקף המחיצה מרובה על הפרוץ שבו – יש אומרים שהעומד מבטל את הפרוץ, אך לדעת המשנה ברורה והחזון איש, העומד שבצדדים האחרים אינו מצטרף לבטלו.
[שו"ע שסב, ח-ט, משנ"ב מה, מז, מט, נא ו־נב, שעה"צ לד, וביה"ל ד"ה פרוץ מרובה; ביאורים ומוספים דרשו, 20, וראה עוד שם]
מחיצה שנפרץ חציהּ – באיזה אופן היא כשֵׁרה?
בהמשך לאמוּר: אם ה'עומד' שווה ל'פרוץ', וכל שכן אם הוא מרובה ממנו – ואין פירצה שרוחבה יותר מעשר אמות – נחשב הפרוץ כעומד. וכל פרוץ שהעומד מבטלו – נחשב כעומד לענין ביטול פרצות אחרות שבמחיצה זו; אולם, אם בכך נוצר מצב שבו סך כל הפרוץ שבמחיצה מרובה על סך כל העומד – נחלקו הפוסקים אם המחיצה כשֵׁרה.
ואם העומד נעשה מרובה על הפרוץ רק כאשר מצרפים יחד את העומדים שמשני צידי הפירצה – נחלקו הפוסקים אם ה'עומדים' אכן מצטרפים לביטול הפרוץ; ואף לדעת המקֵלים – עומדים שנחשבים כעומד רק מדין 'לבוד', אינם מצטרפים לביטול הפרוץ.
וכל נדון זה, הוא רק בנוגע לעומדים שאין מצידם האחר פירצה נוספת המבטלת אותם; אולם, עומד כזה שמצידו האחֵר יש פרוץ נוסף שרוחבו אינו פחות מרוחב העומד – אדרבה, הפרצות 'מבטלות' את העומד, והוא נחשב כפרוץ.
[שו"ע שסב, ח-ט, משנ"ב מה, מו ו־מח, ושעה"צ ל; ביאורים ומוספים דרשו, 23, 24 32 ו־33; וראה שם, 29]
באיזו נקודה בגובה המחיצה פוסלת כל פירצה שהיא?
ככל דיני 'פרוץ' ו'עומד' ב'שְּׁתִי', דהיינו בקו הרוחב של המחיצה, כן דיני פרוץ ועומד ב'עֵרֶב', דהיינו בקו הגובה של המחיצה – מהקרקע ועד לעשרה טפחים. וישנם מקרים שבהם למרות שהפרוץ שבתוך עשרה אינו מרובה על העומד, המחיצה פסולה:
א. כשיש פרוץ בגובה שלושה טפחים, שלפחות חלק ממנו נמצא בתוך שלושת הטפחים התחתונים של המחיצה; כיון שבעלי חיים יכולים לעבור דרכה, ואין המחיצה ראויה לשמהּ.
ב. כשיש פרוץ כלשהו בנקודה שבה נשלמים עשרת הטפחים, כיון שבאופן זה המחיצה אינה בגובה עשרה טפחים.
ג. כאשר תחת העומד העליון שבמחיצה, המשלים את עשרת הטפחים, יש פרוץ השווה אליו בגובהו, או מרובה ממנו; מפני שהפרוץ שתחתיו, יחד עם האוויר שמעל לגובה המחיצה, עד לרקיע, אשר הוא תמיד מרובה יותר מהעומד, 'מבטלים' את העומד, ונמצא שהמחיצה אינה בגובה עשרה טפחים.
[שו"ע שסב, ט, משנ"ב נ, וביה"ל ד"ה פרוץ; ביאורים ומוספים דרשו, 27 ו־33]