"ולא הריעותי את אחד מהם"
היתה לי פעם היכרות כלשהי עם נהג מונית שבתחילה היה נראה רחוק מהווי תורני, תלוש לגמרי. אך כעבור כמה שנים כשפגשתי בו שוב, היה נראה כמו בן תורה מושלם, גם במראהו החיצוני וגם בשיגו ושיחו המעודן והאיכותי. ניכר עליו כי עבר שינוי מהותי בתפיסת החיים.
התעניינתי אצלו בעדינות: "אפשר לשאול – מה הביא אותך לעשות שינוי כל כך מבורך בחייך?". והוא השיב לי תשובה שהפליאה אותי מאד: "לפני כמה שנים הוזמנתי לביתכם באחוזת ברכפלד להסיע אישה מבוגרת לירושלים, והיא בדבריה גרמה לי להשתנות בחיי מקצה לקצה".
הבנתי מיד כי כוונתו היא לחמותי, הרבנית הינדה יודלביץ שתחי', אשת מורי חמי הגאון רבי מרדכי דוב יודלביץ זצ"ל, בתו של הגאון הצדיק רבי צבי קופשיץ זצ"ל. אשר ככל הנראה התארחה בביתנו בשבת או בחג, ובסיום האירוח במוצאי שבת הזמנו אותו להסיעה חזרה לביתה בירושלים.
אך עדיין לא הבנתי למה רמזו דבריו, מדוע בגללה השתנו חייו? והוא סיפר לי כך:
כשבאנו לירושלים, לפני שיצאה הרבנית מהמונית ביקשתי ממנה לברכני. היא שאלה אותי: "במה אברך אותך?" ואני השבתי בכמיהה: "שיהיה לי יותר קשר עם הקדוש ברוך הוא! שארגיש יותר מחובר לרוחניות!".
היא השיבה לי דברים נכוחים, אשר חכמת נשים טבועה בהם:
"תשמע יקירי! אצל הקדוש ברוך הוא אין משחקים. אם תיתן לו אצבע הוא יתן לך שתי אצבעות. אם תתן לו יד הוא יתן לך שתי ידים. הכל נמדד אצלו לפי הנכונות שלך להשקיע ולהתאמץ, כפי היחס שלך אליו כך הוא מצידו יתן לך בכפל כפליים… אך תחילת העבודה תלויה בך! אין מתנות חינם!".
דבריה חדרו לליבי, וחשבתי עליהם המון. מאז, כל יום התקדמתי מעט, צעד אחר צעד. בשלב הראשון התחלתי להגיע לשיעורי תורה, שם כיוונו את דרכי כיצד להתחבר ליהדות. עם הזמן הוספתי בהדרגה עוד חיזוקים והשתפרויות בקיום התורה ושמירת המצוות, עד שברוך השם הגעתי הלום, להשתייך ללגיונו של מלך, להיות בן תורה אמיתי לכל דבר.
נקודה זו שהבהירה לו חמותי, כתובה מפורש בגמרא במסכת יומא (לט, א): "תנו רבנן: והתקדשתם והייתם קדושים – אדם מקדש עצמו מעט – מקדשין אותו הרבה, מלמטה – מקדשין אותו מלמעלה".
כלומר, הקשר של היהודי עם הקדושה, הדבקות שלו עם התורה והמצוות, תלויים בראש ובראשונה באדם עצמו! "תחילתו עבודה וסופו גמול, תחילתו השתדלות וסופו מתנה". לפי היחס והכבוד שרוכש האדם כלפיו יתברך כך הוא יקבל חזרה.
ידועה אמרתו של הסבא מסלבודקה, מרן הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל: "חייל שאינו שואף להיות 'גנרל' לא יצלח גם כחייל פשוט".
זאת אומרת, רמת ההתמודדות של האדם ברוחניות, נמדדת ביחס לעמלו ויגיעתו, וכך גם רמת השפעת הסייעתא דשמיא שמושפעת עליו, הצלחתו ושגשוגו הרוחני, נמדדים לפי יחס ההשקעה שלו.
הגאון הצדיק רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א, משגיח ישיבת 'קול תורה', רגיל למסור בשם רבו המשגיח הגאון הצדיק רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל, כי העבודה שלנו בעקבתא דמשיחא היא לעשות את ההתחלות בכל פרט ופרט מחיובי התורה והמצוות, ולא להצטמצם בעבודה רוחנית רק בדברים מסויימים.
המשגיח זצ"ל הסביר זאת כך: הרי בין כך ובין כך לשלימות מוחלטת אין האדם מסוגל להגיע, אך לאחר שהאדם מתחיל ועושה השתדלות מצידו כבר אין שום יכולת ומושג לתאר כמה הוא זוכה ועד להיכן הוא מסוגל להגיע מכח הסייעתא דשמיא שמושפעת עליו מלמעלה. לכן כדאי להתחיל בכל חיובי העבודה לפחות את ההתחלה, כדי שתהיה לכל הפחות שייכות של מחשבה והתעוררות קצת למעשה, ואם הזמן יצליח בסייעתא דשמיא גם להשתלם ברמה גבוהה יותר.
זוהי הדרך להגיע למעלת הקדושה; להתחיל! להראות את אות הרצון! לעשות את הפסיעה הראשונה! מכאן והילך כבר זוכים לכל השאר כמתנת שמים!
***
ככל שהאדם מתנשא ומתרומם יותר, פחות רדוף אחר ענייניו הגשמיים, כובש את מידותיו, זובח את רצונותיו, ממילא גם התחשבותו באחרים ובצרכם מתרחבת ונעשית מופלאה ומורגשת יותר, ורבו העובדות בזה.
מורי ורבי מרן ראש הישיבה הגרי"ג אדלשטיין שליט"א רגיל לספר, כי אינו יכול לשכוח את היום הראשון בו הגיע מרן ראש הישיבה הגרא"מ שך זצ"ל לשמש כר"מ בישיבת פוניבז', בשלהי שנת תשי"ב. הרב שך נכנס לבית המדרש והסתובב בין הלומדים לחפש מי מהם זקוק לעזרתו, למאור פניו, למילתו הטובה.
הוא ניגש לרבי גרשון ושאלו: "צו וועמען קען מען מאכן גוט'ס היינט'?" ["עם מי ניתן להיטיב היום?"]. עד שראה בחור שלא שרוי בשמחה, ומיד נכנס עמו לשיחה בלימוד במשך זמן מרובה על מנת לעודדו.
"נקודה זו אמור כל ראש ישיבה לדעת", תמיד מוסיף רבי גרשון לומר, "כי עיקר תפקידו להיטיב עם התלמידים, לגדלם ולטפחם".
שמעתי מנכדו של דודי עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל, כי פעם העיז ושאל את סבו, הרי אתם לומדים כל הזמן ללא הפוגה והרף, במה נוטלים אתם איפוא חלק בעזרה בבית לקראת חג הפסח הקרב ובא?
השיבו הרב אלישיב: "כל השנה אני לומד עם ניגון מסויים, אולם בערב פסח אני לומד עם ניגון אחר, ניגון מיוחד של ליל הסדר. על ידי זה אני מכניס את כל הבית והילדים לאוירה של פסח…".
הרב אלישיב הוסיף ואמר: "הרבנית אמרה לי לא אחת כי זה באמת מאד עוזר לה, היא מרגישה בזה שאני נושא עימה בעול…"
הרגישות הכה מופלאה הזאת, הנובעת מנימים דקים בנפש, שמורה לגדולי עולם, אלו שלבם התרחב עד קצה היכולת, שברו את מידותיהם וביטלו יישותם. רק הם מסוגלים להבין רגש דק כזה לגרום על ידי הלימוד לאוירה נעימה יותר בערב פסח!
הרב הגאון רבי נתן שרון שליט"א, חתנו של הגאון הצדיק רבי דוב יפה זצ"ל, משגיח ישיבת 'כפר חסידים', מספר כי פעם הלך עם חותנו ברחוב הליכה די מהירה. לפתע האיט המשגיח את צעדיו וביקש אף ממנו להאיט, בהסבירו: "סמוך אלינו חולף כעת אדם הסובל ברגליו, ואם נחלוף לידו במהירות ידגיש הדבר את מוגבלותו, ובודאי לא יחוש בנוח מכך…".
עובדות אלו ממחישים בפנינו, כי ככל שהאישיות באדם גדולה ומרוממת יותר, היא מתנתקת יותר ויותר מצרכיו האישיים, ורגישויותיו מופנות כלפי הזולת.
אסיים בסיפור מופלא, ממש בלתי יאמן, שסיפר הגאון הצדיק רבי משה אהרן שטרן זצ"ל, משגיח ישיבת קמניץ, בשם אחד מקרוביו שנכח בשעת מעשה. סיפור שידגים לנו כיצד הקדישו גדולי ישראל את כל יישותם למען הזולת:
היה זה בשנותיה הראשונות של ישיבת 'בית מאיר' בבני-ברק, אחד התלמידים נזקק פעם לצאת מהישיבה בשעות הצהרים לסדר מספר סידורים בעיר. בדרכו עבר סמוך לאתר בניה, ולתדהמתו ראה שם את מרן ה'סטייפלער' זצ"ל עומד סמוך לאחת הקירות, ומחזיק בשארית כוחותיו באבן הקבועה בקיר.
הוא ניגש אל ה'סטייפלער' ושאלו בחרדה: "מה מעשיו של רבינו כאן? מדוע תעמדו כאן כחום היום כאחרון הפועלים?"
וה'סטייפלער' השיבו בנינוחות ובפשטות: "עברתי כאן לפני דקות אחדות, ואחד הפועלים היהודים פנה אלי ואמר לי כי הוא מוכרח לגשת לחנות הסמוכה לכמה רגעים, והיות שכעת הניח אבן גדולה על מלט רטוב, הוא חושש כי האבן תיפול. הוא ביקש אם אהיה מוכן לעמוד כאן במקומו לשמור על האבן עד שישוב… פניתי כה וכה וראיתי כי אין איש, וחככתי בדעתי כי כיון שזוהי מצות חסד שאי אפשר לעשותה כעת על ידי אחרים הנני מחוייב בה. נכנסתי איפוא לכאן לקיימה בהידור".
הבחור שיער כי ודאי הפועל היהודי לא העלה בדעתו כי האיש ממנו ביקש לשמור על האבן אינו אחר מאשר אחד מגדולי הדור, אשר רבים משחרים לפתחו. אולם עדיין היה נסער, כיצד מעיז עובד בניה זוטר להטריח כך יהודי מבוגר, לשמור על אבן באתר בניה, ועוד אבן כה גדולה וכבדה.
הוא ניגש אל החנות הסמוכה, היכן שהצביע ה'סטייפלער' כי לשם הוא נכנס, והוא אכן פגש בפועל הסועד את ארוחת הצהרים ברחבות ובסבלנות, כמי שסבור באויליותו – כי לא יקרה דבר אם הזקן ההוא יעמוד בינתיים וישמור…
הוא הרעים עליו בקולו: "איזו עזות פנים וחוצפה! האינך מתבייש? אתה יודע את מי הטרחת שם לעמוד במקומך? יהודי תלמיד חכם מופלג! וכי בשביל שהינך מעוניין לאכול תרשה לעצמך להטריח יהודי כה מבוגר? זהו דור עקבתא דמשיחא כפשוטו?"
מיד רץ הבחור חזרה אל אתר הבניה, וביקש מ'הסטייפלער' לשוב למשמרתו. הן זקן הוא ואינו לפי כבודו, מה גם שכל רגע מעיתותיו מנוצלות עד תום לתורה ועבודת השם, וביקש לעמוד במקומו לשמור על האבן הכבדה עד שובו של הפועל…
זהו מושגים של ביטול העצמיות ברמה הגבוהה ביותר. של התרחבות ה'אני' ללא גבול. ה'סטייפלער' חשב לתומו: מה הבעיה? יהודי מבקש טובה? והרי זה מצוה שאי אפשר להעשותה על ידי אחרים? ומבלי לחשוב על כבודו, מעמדו וגילו, פשוט עלה והחזיק באבן. זה אמנם לא נתפס, אולם זה מעשה שהיה.
לפי מהלך הדברים של ה'חזון איש' ורבי שמעון שקאפ, במידה זו רכש ה'סטייפלער' את קדושתו הנשגבה. כשאדם מבטל את עצמו כליל למען זולתו, ומקדיש את כל כולו למען האחר, הוא רכש קדושה.
נסיים בתפילה ובתקוה, שאכן נזכה שיהיה בנו שכל ובינה לעשות מצידנו את הצעד הראשוני בכל מישורי הקדושה, והן לחלק השני של "סופו מתנה". בכח מתת שמים נזכה לעלות ולהתרומם במדרגות הקדושה, להיות קרובים להשם יתברך ומחוברים אליו, ולקיים בשלימות ובהידור את הציווי האלוקי הנצחי
(קטעים מלוקטים (פרשת קדושים) מתוך סדרת הספרים 'אוצרותיהם אמלא')