היום מתחילים כלל ו' מהלכות לשון הרע, העוסק באיסור קבלת ושמיעת לשון הרע. בגדר איסור קבלת לשון הרע כותב ה'חפץ חיים', דהיינו שאסור להאמין בלב שהסיפור אמתי, כי על ידי זה יבוזה בעיניו מי שנאמרו עליו הדברים.
בהגהות 'באר מים חיים' כותב ה'חפץ חיים' כי אין איסור להאמין לעצם העובדות ששמע, אלא לגנאי הנובע מהן. בביאורים ומוספים שבמהדורת 'דרשו' מביאים בזה מדברי האחרונים, שלפי זה ישנה עצה נפלאה שלא להיכשל בקבלת לשון הרע: מי שמרגיל עצמו לדון כל אדם לכף זכות, נמצא שמותר לו להאמין לעצם הסיפור, שהרי אין חברו מתגנה על ידי זה, שהרי ידון אותו מיד לכף זכות.
ומביאים על כך מה שסיפר הגר"ה זקס, שאמו ע"ה (בתו של הח"ח) התבטאה בפניו, שלדבר לשון הרע זה בידו של האדם, אבל היאך ניתן לומר לאדם שלא להאמין? והשיב לה שאדרבא, לא לספר לשון הרע כאשר היצר בוער בקרבו, זה דבר שאינו קל כלל, אבל שלא להאמין ללשון הרע – זה יותר פשוט, שהרי כל הנמצא בחברת בני אדם יודע עד כמה נכונים דברי ה'חפץ חיים' שאמר 'שרובם שקרנים וכולם גזמנים', והנסיון מוכיח שכשבודקים כל סיפור לאמיתו, מתברר שהוא שונה לגמרי מהאופן בו הוא סופר והועבר לאנשים.
וכותב עוד ה'חפץ חיים', כי גם על שמיעת לשון הרע, אף שאין בדעתו לקבל את הדבר, יש איסור מן התורה, כיון שהוא על כל פנים מטה את אוזנו לשמוע את הדיבור האסור. אמנם, יש חילוק בין איסור קבלה לאיסור שמיעה, שאם שמיעת הסיפור עשויה להועיל לו בעתיד [אם אכן הוא אמת], וכגון שהיה בדעתו לעבוד אצל אותו פלוני, או להשתתף עמו בעסק מסוים או להשתדך עמו – מותר לו לשמוע כדי לחוש בלבד, אך לא להאמין. וכן אם זה לתועלת אחרים, שרוצה לחקור אם הדבר נכון כדי להוכיח לאותו פלוני וכדומה, מותר, כי כוונתו לתועלת ולא כדי לשמוע את גנות הזולת.