בסעיף א' (פתיחה – עשין), כותב ה'חפץ חיים' כי איסור לשון הרע ורכילות הוא אע"פ שהמספר דובר אמת. ובביאורים ומוספים מביאים מה שכתב בזה הח"ח לקמן (לשון הרע כלל א באמ"ח ס"ק א), שזו הטעות הראשונה שרגילים העולם לטעות בדיני לשון הרע, שסוברים שלשון הרע הוא רק כשהדבר שקר. וכן כתב הח"ח בהקדמה, שטעות זו היא הסיבה שאצל ההמון איסור לשון הרע נעשה הפקר כל כך, והאריך להוכיח שם (כלל א) מהגמרא בכמה מקומות שהאיסור הוא אף על אמת, ושכך כתבו בפירוש כל הראשונים והאחרונים. וסיים שהאריך בזה הרבה, כי אולי יתן ה' שיועיל קצת להוציא את העוורון הזה מלב בני אדם.
ולכאורה, הרי מלשון הפסוק (שמות כג א) "לא תשא שמע שוא", שנדרש על איסור לשון הרע – משמע שהאיסור הוא רק על דבר שהוא 'שוא' ושקר?
על כך ביאר ה'חפץ חיים' כאן (באמ"ח ס"ק ב), שלשון הרע נקרא "שמע שוא", או מחמת השומע, שלא ידע דבר זה שסיפר לו, ועתה כששומע הוא מאמין לדבר שאסור לו להאמין; או מפני שהתורה ירדה לסוף דעת המספר, שבוודאי מערב בתוך הסיפור דבר שאינו אמת, כדי להטעים את הדבר לפני השומע.
ביאור נוסף כתב ה'חפץ חיים' לקמן (כלל ו באמ"ח ס"ק כא בהגה"ה) בשם היד הקטנה, שכל דיבור נמאס ונתעב, אף שהוא אמת, נקרא שוא ושקר, כי "שוא" פירושו גם דבר שאין בו טוב אלא רע. וכדברים האלו ביאר במכתב מאליהו (ח"א עמוד 94-96) בהגדרת המושג 'אמת' ו'שקר', שאין הכוונה ש'אמת' הן העובדות כפי שהיו, ו'שקר' הוא כשמשנים את העובדות [אף שבאופן הרגיל זו אכן הכוונה] – אלא ששקר הוא כל דיבור, אף אם הוא אמת, שיוצא ממנו תכלית רע שהוא כמו השקר, וכמו בלשון הרע שאסור לומר אפילו דבר אמת אם הוא גנאי לשני, מכיון שמהאמת שלו יוצא תכלית רע שהוא כמו השקר, ונמצא כאילו הוא דובר שקר; וכן להיפך תכלית האמת הוא הטוב וכו'.