"נח איש צדיק" (בראשית ז', ט')
רבינו הרבה לדבר על גדלותו הנוראה של ה'חזון איש' ועל יגיעתו העצומה בתורה. "אין מי שידמה ל'חזון איש'", הוא אמר. "אפילו הוא עצמו בסוף ימיו היה מתפלא ומשתומם כיצד היה בו כוח להוציא חיבורים כאלו". והוסיף רבינו עוד: "אחד הדברים שיש להתפעל ממנו הוא, שבספריו הוא עומד על כל דבר ודבר".
עוד בצעירותו של ה'חזון איש' באה אמו אל ה'חפץ חיים' וביקשה שיברך את בנה. נענה ה'חפץ חיים' ואמר: "בנך לומד יותר ממני…".
רבינו הזכיר את דברי מרן הרב שך זצ"ל, שאמר כי בדורות האחרונים היו שניים שידעו ש"ס: הרב מבריסק וה'חזון איש'. "וצדקו מאד דבריו בזה", ציין.
הוא הצביע על חסד ה' המופלא עם יהדות ארץ ישראל בכך שה'חזון איש' עלה לארץ והשתקע בבני ברק: "מה דחף את ה'חזון איש' לעלות לארץ? למעשה לא הייתה לו סיבה לעלות יותר מלשאר גדולי התורה שנשארו באירופה. אלא משמים דאגו שה'חזון איש' יקבע את משכנו כאן בארץ כדי לחזק את היישוב החדש ולהחדיר בו את שמירת המצוות התלויות בארץ – שמיטה, תרומות ומעשרות וכדומה.
"כי כשעולם התורה צריך מישהו", סיכם רבינו, "שולחים אותו משמים".
ה'חזון איש' עשה מהפכה של ממש בעולם התורה. "זכורני כשהייתי קטן – כולם קידשו בגביע של שבעים גרם", מעיד רבינו. "היום – כמעט אין להשיג גביעים בגודל כזה… זה כוחו של ה'חזון איש', שהצליח לשנות את מנהג רוב העולם".
בשלהי שיחה בנושא יגיעת התורה מתוך הדחק הגיב רבינו לשאלה צדדית של פלוני:
"אתה שואל איזו גדלות ראו אצל מרן ה'חזון איש'? האם אתם מחפשים לראות מופתים? כשרואים אדם שכל מהותו היא ללא נגיעות, בלי שום עניינים של עצמיות – שום דבר – האם לא זו 'גדלות'? מורעדיגע יגיעת התורה! ולחיות רק בפחד מהקדוש ברוך הוא, מתוך עדינות וענווה גדולה – ותמיד היתה לו אותה ענווה ואצילות! וביגיעתו הנוראה בתורה מבחינים בעליל גם בספריו".
לו היו עוד כמה "חזון אישים"…
אמר רבינו:
"ה'חזון איש' כתב שאם היו לומדים תורה לאמתה היו מצילים את העולם מהרהורי כפירה. ובאמת ה'חזון איש' עצמו – אשר מי כמוהו למד תורה לאמתה – זכה לעשות מהפך גדול". "אוי!" נאנח רבנו, "לו היו לנו עוד כמה 'חזון אישים' לא היינו צריכים לערוך פעילות לקירוב רחוקים…".
הכל מהתמדת התורה
בקובץ אגרות (חלק א' אגרת קנג) כותב ה'חזון איש' את המשפט המפורסם:
"העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני, ואין לי צער יותר גמור מכישלון בעוון".
כיצד הגיע לדרגות נפלאות שכאלו? לרבנו יש תשובה על כך: "הכל בא מחמת התמדת התורה העצומה שלו".
כשהוציא ה'חזון איש' את ספרו הראשון על מסכת נדה, הוא שלח אברך שיראה את הספר לגדול ממינסק לבקש את הסכמתו.
הגדול ממינסק הסתכל בכתבים ואמר: "זה נראה כגנוב מכתב־יד של אחד הראשונים…".
כשחזר האברך וסיפר את הדברים ל'חזון איש' היתה תגובתו: "נו, אז כבר קיבלתי הסכמה…".
שומר נאמן
לשיטת ה'חזון איש', האיסור לקרוא בשבת לאור הנר שמא יטה חל גם על הנרות של ימינו, אף שאין בהם דרך להגביה את הלהבה.
"פעם", סיפר רבינו, "ישב הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א בבית ה'חזון איש' בליל שבת ולמד לאור המנורה. כשראה זאת ה'חזון איש', הוא בא ונעמד מאחוריו כדי להיות לו לשומר. משנתארך הזמן והרב פוברסקי לא הבחין בו, אמר לו ה'חזון איש' בחיוך: 'עד מתי אצטרך לעמוד ולשמור…'".
ולהחיות לב נדכאים
פעם עבר ה'חזון איש' ברחוב וראה מולו יהודי שבור וגלמוד, שדבר אין לו בעולמו.
ה'חזון איש' נכנס עם היהודי בדברים וניסה לעודדו ולהפיח בו חיות. "מה אתה יודע לעשות?", התעניין, "אולי למדת משהו?"; "לא", השיב המסכן, "אינני יודע דבר…". "ואולי לשיר אתה יודע?" נשא אליו ה'חזון איש' מבט מצפה; "הו, כן!" ננער האיש. "אני יודע לשיר!". "באמת?", קרא ה'חזון איש' במאור פנים. "בבקשה, השמע לי את קולך; תשיר משהו…". נשא היהודי קולו בשיר, וה'חזון איש' מרקד בפניו ומנענע במקלו! "סיפור כזה", אמר רבינו, "מראה על טוהר הנשמה של ה'חזון איש'".
ימי חיים במתנה
"ה'חזון איש' נולד בי"א במרחשוון", אמר רבינו, "ולכאורה היה אמור גם למות בי"א במרחשוון. אבל הוא קיבל עוד ארבעה ימי חיים במתנה, ונפטר בליל שבת קודש ט"ו בחשוון. באותה שנה זכיתי להיות אצלו בין יום כיפור לסוכות".
מן השמים רצו את הוצאת ספרי ה'חזון איש'
בידי בניו של הגאון רבי שמריהו גריינימן מצויה מחברת, שבה הוא מתאר בין היתר כיצד עסק בהבאת ספרי ה'חזון איש' לדפוס לאחר פטירתו. הוא מספר שם, כי בעת שעסק בהדפסת אחד מספרי ה'חזון איש' מתוך דפים בכתב־ידו, היתה הגהה אחת שהוא לא הצליח בשום פנים ואופן לאתר את המקום שאליו היא שייכת. והנה, נגלה אליו ה'חזון איש' ואמר לו בדיוק לאן עליו להכניס הגהה זו! הבנים מספרים שהיתה זו התגלות בהקיץ. "כאן במחברת לא מוזכר אם היה זה בהקיץ או בחלום", סייג רבינו את הדברים, "אולם בכל אופן, רואים כאן שמן השמים רצו בהוצאת הכתבים לאור".
(מתוך הספר: ר' אהרון לייב)