בסעיף י"ב מהפתיחה (לאווין) הנלמד היום בסדר הלימוד היומי בחפץ חיים, כותב ה'חפץ חיים' שאדם הגורם על ידי סיפורו לחזק או להמשיך מחלוקת, עובר גם בלאו של 'לא יהיה כקורח ועדתו', שהוא אזהרה שלא להחזיק במחלוקת.
בהגהות 'באר מים חיים' כותב ה'חפץ חיים' כי בדבריו אלו נקט כדעת הסמ"ג ורבנו יונה, שלמדו שלאו זה נאמר על כל המחזיק במחלוקת מכל סוג שהיא, וציין לעיין ברמב"ן (ספר המצוות שורש ח) שחולק וסובר שלאו זה נאמר רק על מי שחולק על הכהונה ואומר שאינה שייכת לשבט אהרן הכהן, ומדרבנן דרשוהו באסמכתא על כל המחזיק במחלוקת.
בביאורים ומוספים מציינים, כי ישנן עוד דעות בראשונים שפסוק זה לא נאמר כלל בתורת אזהרה ולאו, אלא הוא גילוי של התורה על העונש הראוי לבעלי מחלוקת. אכן כתב הח"ח לקמן (שמירת הלשון שער הזכירה פט"ו בהגה"ה), שגם לדעות אלו, אם נשבע להחזיק במחלוקת, קרוב הדבר שהוא בכלל נשבע לעבור על המצוה, כיון שיש כמה פסוקים בתורה המרמזים על עוון המחלוקת, ועל כן נראה שישאל על שבועתו.
וביאור נוסף על פסוק זה בדרך הדרש, הביא בספר עלי באר בשם הגר"ח מבריסק, ש"ולא יהיה כקורח ועדתו" בא ללמד, שלא תהיה עוד מחלוקת כה ברורה כמחלוקת קרח ועדתו, שצד אחד צודק והשני חייב, ועל כן יזהר מן המחלוקת כמפני אש מתלקחת [כי אין לדעת עם מי הצדק].
עוד בחומרת וגנות המחלוקת, הביא בנו של ה'חפץ חיים' (דוגמא משיחות אבי עמ' פ) בשם הג"ר טוביה אב"ד לונא, שבעת המחלוקת שהיתה בישיבת ראדין, נשברה רוחו של ה'חפץ חיים' מאד כתוצאה מכך, ונכנס אל הישיבה ודרש כשעתיים במרירות נפש על עוון המחלוקת. ואמר שאמנם לא הביא בספרו את דברי הרמב"ם החמורים (פ"ז מדעות) על בעלי מחלוקת ולשון הרע, שכתב "ואלו שאין להן חלק לעולם הבא אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים, המינים והאפיקורסים וכו' ובעלי לשון הרע" – כי "לא רצה להטיל פצצה כזו על הציבור", אך על פי האמת, כיון שהרמב"ם הפוסק המפורסם העתיק את הדברים להלכה, כך הוא הדין ולא יועיל לבעלי מחלוקת ולשון הרע שום עצה וזכות. ואמר אז לבני הישיבה, שעם כל חביבותו ללומדי תורה, מוטב לו שיאבדו אפילו שבעים ישיבות, משיכנס בחבורת כת בעלי מחלוקת ולשון הרע.