כדור החמה הלוהט התמוסס לאיטו לתוך הים, צובע על הדרך את הרקיע והעננים בשאריות של צהוב-אדום ארגמני.
אותו יום שישי העדיפו תושבי הישוב קוממיות להסתגר בבתיהם, לחסוך ככל הניתן ביציאה אל השמש הקופחת בחוץ. רק עכשיו, משתש כוחה של חמה, החלו סוף סוף זרמי אוויר קלילים מנשבים בין הרחובות והחצרות, הרפתות והמדשאות, כמקדמים פני שבת מלכתא.
בעוד רבע שעה בערך, יתמלאו כל שבילי המושב ביהודים לבושי שיראין, אבות וילדי היישוב שיצעדו לעבר בית הכנסת, לקבלת שבת מלאת חדווה והתרוננות לב. אך כעת בית הכנסת דמתא ריק עדיין. רק בכותל המזרח נראית כבר דמותו של יהודי בעל צורה שפניו בוערות כלהבה.
זהו רבה הנערץ של קוממיות, הגאון הצדיק רבי בנימין מנדלזון זצוק"ל, המקדים לבוא לבית המדרש מדי ערב שבת, מיד לאחר הטבילה במקווה טהרה. פאותיו עוד זולגות טיפות מים, מעוטף הוא בבגדי שבת, חבוש בספודיק לראשו, והוא יושב וקורא בדבקות את שיר השירים.
רעש פתאומי עולה מן הרחוב. מישהו אץ רץ בכל כוחו.
על פניו לא מדובר במשהו חריג, ערב שבת הוא זמן לריצות חפוזות, עד שכבר פסקו חז"ל כי הרץ ברחוב בערב שבת בין השמשות הוא 'רץ ברשות'. הנורה האדומה נדלקת כאשר הרץ האלמוני מכוון את צעדיו לשערי בית הכנסת, ומהבהבת עוד יותר לנוכח מראהו וחזותו. וכי ראיתם פעם יהודי שמגיע לבית הכנסת לקבלת שבת בריצה טרופה, לבוש בסרבל עבודה היישר מתוך הרפת?!
היהודי סתור הפאות ובדוּר הזקן חוצה את בית המדרש במרוצה, ניגש אל המרא דאתרא בכותל המזרח, שטף של מילים בהולות פורץ מפיו, המילה היחידה המזוהה בבירור היא: "בכור… בכור…"
הרב מגביה את גביני עיניו העבותים מהספר, פוסק באחת מלימודו וכעבור שבריר של שניה מזנק ממקומו ויוצא עם האיש מבית הכנסת, מחיש את צעדיו אל רפת הפרות אשר בקצה היישוב.
*
אדם ש'אינו מן היישוב', כלומר כל מי שגדל וחי בעיר הגדולה, יתקשה להבין את פשר חילופי הדברים שהבהילו את הרב ממקומו, אבל מי שהתגורר פרק בחייו במושב כבר קלט מיד במה מדובר.
בכור בהמה טהורה הנולד בימינו אנו הוא 'אימתו' של כל בעל מקני צאן ובקר. אם בשעתו, בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הבכור עולה על המזבח ונאכל לכהנים ובני ביתם בירושלים, הרי שכיום, בעוונותינו הרבים, כשאין לנו בית המקדש, הוא מהווה נטל כבד שאין כמוהו על בעליו.
הבכור מתהלך 'כמו מלך', אדון לעצמו. להקריבו – אי אפשר, להשתמש בו – אסור, כך גם ליהנות ממנו. אסור גם להטיל בו מום ולפסלו בכוונה תחילה, ואם הוא נפח את רוחו כאשר הוא תמים, בלי מום, צריך לקבור אותו בבית קברות של בני אדם, ונוהגים לכרוך אותו בסדין ולקבור אותו בעומק האדמה, כדי שלא יבואו לחטט אחריו.
כדי להימנע ממצב זה תיקנו חז"ל למכור את הבהמה המבכירה לנוכרי מבעוד מועד, כך שהבכור הנולד שייך לגוי וכל דיני הקדושה אינם חלים עליו. כמובן שלאחר מכן הוא נקנה בחזרה על ידי היהודי.
רבה של קוממיות, הגה"צ רבי בנימין, שמצודתו היתה פרושה על כל יישובי האזור, מגדרה עד חדרה, עסק רבות במכירת בהמות 'מבכירות'. לא היה כמעט שבוע בו לא עלו למעונו שניים או שלושה יהודים בעלי רפתות שברשותם בהמה העומדת להבכיר.
והרב היה מקיים את המכירה הזו בצורה המהודרת ביותר, כשהוא מקפיד להקנות את הבהמה לגוי בכל דרכי הקניינים, ובנוסף גם עורך שטר המאשרר את המכירה. לא היה ילד בקוממיות שלא הכיר את הערבי אחמד ג'אבר תושב הכפר דליה שליד חיפה, שעבד כחלבן ביישוב ושימש כגוי הקבוע במכירות אלו.
בדרך כלל נערכו המכירות מבעוד מועד, בניחותא, אך מדי פעם היו מקרים מבוהלים ודחופים של רפתן שנזכר ברגע האחרון למכור את הפרה בטרם ייוולד בכור ברשותו, ואז נאלצו להזעיק את אחמד ג'אבר בתוך דקות ספורות, לבצע את המכירה המורכבת במהירות הבזק.
וזה מה שקרה באותו ערב שבת…
הרב דקוממיות יצא אל הרפת בבגדי השבת, הקפוטה והספודיק, כשאליו מתלווה גם איש אמונו, הגה"ח ר' משה יעקב סיגלר זצ"ל (איש קוממיות, ת"ח מופלג שעמד לימינו של הרב בענייני הרבנות, במיוחד בענייני השמיטה) והחל לבצע את מכירת הבהמה כשהשעון מתקתק, השבת עומדת להיכנס בכל רגע.
ר' משה יעקב עומד ומסייע לרב בתהליך המכירה, כשמדי פעם הוא מגניב מבט קצר רוח בשעונו, מביט בהתפעלות במרא דאתרא המנהל את הכל ביישוב הדעת מופלא, פניו משולהבות כלפידים, כאילו ניצב הוא עדיין בבית המדרש, בעיצומה של קבלת שבת, לא בין ערימות חציר, פרות ועגלים לוטשי עיניים ומשרבבי לשון. רגעים ספורים בטרם תשקע השמש שב הרב לבית הכנסת והציבור כולו פתח בתפילת מנחה.
כנראה שהמקרה הזה היה 'הקש ששבר את גב הגמל'. בלבו של ר' משה יעקב החל לנבוט רעיון חסר תקדים.
*
השבועות שחלפו מאז, עוד ועוד מקרים של בעלי עדרים שהגיעו כל עוד נשמתם בהם למכור את בהמותיהם ברגע האחרון, האיצו בו לשקוד על בדיקת כל הפרטים ההלכתיים, עד שהיה בידו רעיון מושלם לתפארת, כל שנותר הוא להבין איך עד היום לא היה מי שיציע אותו.
"כבוד הרב", ניגש ר' משה יעקב באחד הימים, כשקולו מסגיר מיד את התלהבותו, "יש לי רעיון פשוט אך יעיל".
"הרב הרי רואה את המכירות המתבצעות ברגע האחרון, 'עם הנשמה ביד', כלשון העולם. ובכן, למה שלא נכין מראש כמה מאות 'שטרות מכירה'?… נכתוב את הטופס בלי ה'תורף', כלומר את כל הנוסח הדרוש, למעט שמו של בעל הפרה והגוי הרוכש אותה. בכל פעם נשלוף מהמגירה את הטופס המוכן, בתוך דקות ספורות תתבצע המכירה והכל יבוא על מקומו בשלום…
"למעשה", הוסיף ר' משה יעקב, "הרי כך בדיוק נוהגים בשטר כתובה, מכינים מראש את כל הנוסח, משיירים רק את השורות למילוי, כאשר לדעת פוסקים מסויימים יש בזה אפילו הידור"…
שתיקה בחדר. ניצוצות ההתלהבות נותרים בעיניו של ר' משה יעקב, רק אצלו. הרב אינו שותף להתלהבותו ואינו מעניק את ברכת הדרך לרעיונו, אך מסרב גם להסביר מדוע.
החודשים ממשיכים לחלוף, אך המכירות אינן פוסקות. לא פעם מקיצים את הרב באישון ליל, או בעיצומו של שיעור תורני, כדי לבצע מכירה דחופה, והוא כהלל הזקן בשעתו מתעטף בסבלנות ואורך רוח, מתיישב עם הצדדים ועורך את כל סדר המכירה ככתבה וכלשונה, ללא קיצורי דרך למיניהם.
עד שיום אחד פוקעת סקרנותו של ר' משה יעקב: "רבינו, למה לא?" הוא שואל ישירות, "למה שלא נכין שטרות מראש כפי שהצעתי?"…
אלומת אור משתפכת על פני הרב דקוממיות. עיניו מצטעפות בערגה עילאית. השאלה הישירה מכריחה אותו לגלות, לראשונה, את טעמו הכמוס.
"הרי יודע אתה, ר' משה יעקב, שכל עניין 'מכירת מבכירה', אינו אלא פתרון זמני, מוצא ארעי לימי הגלות, כל עוד שאין בית המקדש קיים", פותח הרב. "כשיבוא המשיח במהרה יחדלו להשתמש בפתרון הזה, כל בכור כי יוולד יהיה קודש לה', יעלוהו קרבן בבית המקדש. מכירת מבכירות תחלוף אז מן העולם.
"איננו יודעים מתי יהיה הקץ, איש אינו יודע מתי יבוא משיח צדקנו, אך אנו הרי אומרים בכל יום ב'אני מאמין', בי"ג עיקרי האמונה – 'אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא… כך שעלינו להיות ערוכים לכך שבכל יום, בכל רגע הוא יבוא.
"עכשיו תאר לעצמך, ר' משה יעקב, שהיום, בעוד שעה קלה, יגיע פתאום המשיח וימצא אותך כשבאמתחתך צרורים ונחים שלוש מאות שטרות מכירה, כתובים כהלכה ומוכנים למילוי. אילו פנים יהיו לך אז? איזה פתחון פה? אתה הרי תעדיף להיבלע באדמה באותו רגע…
"'חשבת שייקחו עוד שנים רבות עד שאגיע, לא האמנת שאבוא כל כך מהר, הלא כן?!' – יאמר לך המשיח בקול נוקב, 'אחרת בשביל מי הכנת כל כך הרבה שטרות?!'…
"לא כדאי לעשות את זה, מוטב להתאמץ בכל פעם מחדש", סיים הרב, מותיר את איש שיחו נפעם מהתשובה המאלפת.
*
לפני כמה שנים הלך לעולמו הרב יעקב משה סיגלר ז"ל, זקן ושבע ימים, לאחר שזכה להדפיס רבות משיחותיו ואמרותיו של הרב דקוממיות בספר 'דברי הרב' ועוד. ברשימותיו שהתגלו לאחרונה, לאחר פטירתו, נחשף לראשונה הסיפור הזה שמשום מה לא נודע עד היום. ומאז התפרסם הכה גלים והיה לשיחת היום בקרב רבים מגדולי דורנו שליט"א, ראשי ישיבות ומרביצי תורה הנפעמים מהמבט המרומם, מהאמונה החושית, 'לחיות את ביאת המשיח' כפשוטו.
הגדיל לעשות אחד מתלמידי הרב דקוממיות, כיום אחד מגדולי ראשי הישיבות שליט"א, שהפך מאז את הסיפור למבחן. כאשר מבקש הוא לעמוד על טיבו של צורבא מרבנן שנקלע לפניו, הריהו מספר באוזניו את המעשה הזה, עד למענהו של הרב, כאן הוא עוצר ושואל: "נו, אמור נא, למה לדעתך סירב הרב דקוממיות להכין מלאי של שטרות?"…
מקור: תודתי נתונה לגאון המפורסם רבי ישראל יצחק מנדלזון שליט"א, גאב"ד קוממיות – ירושלים, בנו של גאב"ד קוממיות זצוק"ל, מפיו שמעתי את המעשה הזה.
(שמעון טיקוצקי, 'המבשר תורני' י"ט באייר)