יום רביעי כ"ד בתשרי תש"פ
באיזה מקרה מותר לישראל להותיר ברשותו חמץ של גוי בפסח?
כפי שלמדנו אתמול, אסור לישראל להחזיק ברשותו חמץ של גוי בפסח, כאשר הוא מחויב בשמירתו. ובפסח עצמו, אסור לישראל לאפשר לגוי להניח חמץ ברשותו אף ללא קבלת אחריות לשמירתו.
אולם, אם קיבל פקדון חמץ מהגוי, ללא אחריות לשמירתו, לפני הפסח, או שהגוי הכריחו בדרך כלשהי לקבל פקדון זה בפסח עצמו – אינו חייב להוציאו מרשותו; אך אם החמץ מונח במקום שהוא עשוי לשהות בו במהלך ימי הפסח – עליו להעמיד בפניו מחיצה בגובה עשרה טפחים.
ואם משתמש בסדין וכיוצא בו לעשיית המחיצה, צריך לקושרו מלמטה באופן שלא יוכלו להסיטו ולהיכנס. ואם הגוי הכניס את החמץ לרשותו בשבת וביום טוב, בהם לא ניתן לעשות מחיצה, די בכיסוי החמץ בכלי וכדומה, עד למוצאי היום.
[שו"ע תמ, ב, משנ"ב י, יב, יד ו־טו, שעה"צ כו; ביאורים ומוספים דרשו, 18]
מדוע צריך להעמיד מחיצה בפני חמץ הנמצא ברשות ישראל בפסח ואין דַי בכיסויו?
כאמוּר, חמץ שנמצא ברשות ישראל, למרות שלא עוברים עליו באיסור 'בל יֵראה' ו'בל יִמָּצא', צריך להעמיד מחיצה בפניו. וטעם הדבר – שחששו חכמינו ז"ל שיטעה ויאכל את החמץ בפסח, והמחיצה משמשת ל'היכר', דהיינו לתזכורת כי החמץ אסור באכילה. ואין די בכיסוי החמץ בכלי וכדומה, (מלבד בשבת וביום טוב, כנ"ל), כיון שיש לחשוש שיקחו את הכלי כדי להשתמש בו, והחמץ יישאר מגולה.
ואם הגוי הכניס את החמץ לרשותו באחד מימי הפסח, ובכוונתו לשוב וליטול את פקדונו בו ביום – אין צורך במחיצה, כיון שבאופן זה הסיכוי שיטעה ויאכל את החמץ נמוך יותר; אך יש לכסות את החמץ בכלי עד שהגוי יבוא לקחתו. ואם הגוי הפקיד את החמץ רק לשעה קלה, אין צורך אפילו בכיסוי, אך יקפיד שלא לנגוע בו.
[שו"ע תמ, ב, ומשנ"ב יג-טו; ביאורים ומוספים דרשו, 20]
האם צריך להעמיד מחיצה בפני חמץ שאינו ראוי לאכילה ללא בישול?
בהמשך לאמוּר: כל איסורי האכילה וההנאה שבתורה, כגון פירות 'טבל', שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, מותר להחזיקם בבית אף ללא העמדת מחיצה בפניהם; ורק בחמץ בפסח הצריכו חכמינו ז"ל להעמיד מחיצה בפניו, מפני שהאדם רגיל באכילתו בשאר ימות השנה, ועלול לטעות בקלוּת ולאוכלו.
וכה החמירו בחשש זה, עד שהצריכו מחיצה למרות שהחמץ אינו שייך לו, וגם כשמדובר בפת שנאפתה בידי גוי (ראה שו"ע יו"ד קיב). וכמו כן, הצריכו מחיצה גם כשמדובר בחמץ שאינו ראוי לאכילה כמות שהוא, אלא טעון בישול או אפייה, ולא הקלו על סמך השערה כי עד לסיום הבישול או האפייה ייזכר באיסור החמץ. ויש שמֵקל בקמח שיש בו רק חשש חמץ, שאין צורך בהעמדת מחיצה בפניו, אלא די בכיסויו.
[משנ"ב תמ, יג, וביה"ל ד"ה כדי]