יום שני ט"ו באייר תשע"ט
מדוע פירצה ברוחב של יותר מעשר אמות אינה יכולה להֵחשב כפֶתח?
שתי חצרות שמחיצה ביניהן, והמחיצה נפרצה – אם רוחב הפירצה עשר אמות או פחות, הריהי נחשבת כפתח, ובאפשרותן לערב 'עירוב חצרות' זו עם זו על סמך הפתח שביניהן, אך יש באפשרותן לערב גם כל אחת בפני עצמה.
אולם, אם רוחב הפירצה הוא לכל מלוא המחיצה, דהיינו שלא נשאר במחיצה רוחב של ארבעה טפחים, ולחילופין – 'משהו' במחיצה מכאן ומשהו מכאן, (ויש אומרים: טפח מכאן וטפח מכאן); או שרוחב הפירצה הוא יותר מעשר אמות – אין הפירצה נחשבת כפתח, כיון שאין 'שֵׁם' פתח על כל מלוא המחיצה, וכן אין דרך בני אדם לעשות פתח ברוחב של יותר מעשר אמות; ומאחר ויש פירצה בין החצרות, אינן יכולות לערב כל אחת לעצמה, אלא עליהן לערב דווקא זו עם זו, כיון שהן נחשבות כחצר אחת.
[שו"ע שעד, ב-ג, משנ"ב יב, וביה"ל ד"ה ונפרץ, ושם ג, ד"ה וקטנה]
חצר שנפרצה ל'כרמלית' – היתכן שמותר לטלטל ממנה לכרמלית?
בהמשך לאמוּר: שתי חצרות שעירבו כל אחת 'עירוב חצרות' לעצמה, ובמהלך השבת נפרצה המחיצה במלואה, או ברוחב של יותר מעשר אמות – מותר לדיירי כל חצר לטלטל מבתיהם לחצרם עד לסוף השבת; וכפי הכלל שלמדנו, שעירוב החל בכניסת השבת, מועיל לכל השבת.
ודווקא באופן זה, שהפירצה היא בין החצר לרשות היחיד אחרת כמותהּ; אבל חצר שנפרצה לרשות הרבים או ל'כרמלית', אשר הן רשות שונָה ממנה – בטֵל עירוב החצרות, ויתֵרה מזו, דין החצר עצמהּ ככרמלית, ואסור לטלטל בתוכה אף חפצים שלא היו בבתים קודם לכן, למרחק של יותר מארבע אמות. ונחלקו הפוסקים אם מותר לטלטל מתוכה לכרמלית של ממש, בתוך טווח של ארבע אמות; או שהדבר אסור, מפני שבכל זאת שֵׁם חצר עליה.
[שו"ע שעד, ב, משנ"ב ז ו־ט, וביה"ל ד"ה לכרמלית; ביאורים ומוספים דרשו, 13]
כיצד יתכן שמחיצות יֵחשבו כמחיצה של שטח שהן אינן מקיפות אותו כלל?
בהמשך לאמוּר: שתי חצרות שרוחב הפירצה שביניהן אינו יותר מעשר אמות; ואורכן אינו שווה, והקצרה יותר נפרצה לכל אורכהּ, ואילו בארוכה יותר נותרו חלקי המחיצה משני הצדדים עד לסוף אורכהּ – החצר הארוכה בוודאי יכולה לערב 'עירוב חצרות' לעצמה, כיון שמקום הפירצה נחשב ביחס אליה כפתח, וכנ"ל.
והחצר הקצרה – למרות שפרוצה במלואה לארוכה, ואין המשכי המחיצה של הארוכה נראים בתוכה; הואיל ומבחוץ, דהיינו לאדם העומד בחצר הארוכה, נראֶה כאילו המשכי המחיצה של הארוכה משמשים כמחיצה גם לחצר הקצרה – הרי זה כאילו החצר הקצרה אינה פרוצה במלואה, והיא יכולה לערב לעצמה. אולם, אם מחיצות הרוחב של הקצרה נכנסים לתוך הארוכה – פעמים שאינה יכולה לערב לעצמה, וראה במקורות.
[שו"ע שעד, ג, משנ"ב יג טז ו־יט; וראה שו"ע ומשנ"ב שם, יז ו־יח, וביה"ל ד"ה וכשכתלי; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 14 ו־17]