הרב ישראל ליוש
"וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי… וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע… וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת… וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית" (ויקרא כ"ה, י"ח-כ"א)
פסוקים אלו מעוררים תמיהה גדולה, הרי הקב"ה מבטיח לעם ישראל שאם ישמרו שמיטה – הארץ תתן פריה והם יאכלו לשובע את לחמם, ולאחר מכן התורה מבטיחה עוד 'וציויתי את ברכתי לשלש השנים', והבטחה זו נאמרת לאלו שישאלו 'מה נאכל בשנה השביעית?' אך ממה נפשך, אם השואלים הללו לא מאמינים להבטחה הראשונה ושואלים שאלות – מה תעזור להם ההבטחה השניה?
עפ"י דברי רש"י והספורנו, הפסוקים מתבארים היטב: יש כאן שתי הבטחות שונות שנאמרו לשני סוגי אנשים. ההבטחה הראשונה, היא הבטחה שתהיה ברכה במזון, שיאכלו מעט והאוכל יתברך במעיים וישבעו כאילו אכלו הרבה, וברכה זו היא כפולה, כי לכמות קטנה נדרשת עבודה מועטת, ואילו התועלת ממנה היא ככמות גדולה. הבטחה גדולה זו, היא למאמינים שאינם שואלים שאלות, אלו שבטוחים במזונם על אף שיקיימו את ציווי התורה ולא יעבדו בשמיטה.
אך ישנה הבטחה שניה, והיא פחותה מן הראשונה. הבטחה זו נאמרה למסתפקים שאינם מאמינים בהבטחותיו של הקב"ה בתמימות, אלא שואלים שאלות, "מה נאכל? הרי לא זרענו! איך המעט יספיק באיכותו?" להם מבטיח הקב"ה, שאם בכל אופן ישמיטו את שדותיהם ולא יזרעו – תהיה להם גם ברכה והם יראו אותה בעיניהם, שהתבואה תעשה בכמות פי שלוש מכל שנה, אך ברכה זו היא פחותה מקודמתה, כיון שכאשר הכמות גדולה, גם העבודה עליה היא רבה.
הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל היה אומר, שהנהגה זו איננה הנהגה רק בשמיטה, אלא הנהגה קבועה של הקב"ה עם ברואיו. באותה מידה שהאדם בוטח בה' – כך הקב"ה נוהג איתו, כמש"כ 'ה' צלך על יד ימינך', ודרשו חז"ל שהאדם הוא כצל, כשתראה לצל אצבע – הוא יראה לך אצבע כנגדך, ואם תראה לו שתי אצבעות – אף הוא יראה לך שתי אצבעות כנגדך, כך הקב"ה צלו של האדם, כמדת הביטחון שמראה האדם – כך ייטיב איתו הקב"ה. אם האדם יבטח בו ולא ישאל שאלות, הברכה תהיה בהתאם.
•••
חסידו של הרה"צ רבי מרדכי המגיד מטשרנוביל זצ"ל נכנס אליו כדי להתברך. הרבי התעניין בשלומו ובסדר יומו, והחסיד ספר לו כי הוא עוסק לפרנסתו במסחר בשוק המקומי, ומידי בוקר כאשר הוא מתעורר משנתו, הולך הוא אל השוק ועוסק במסחרו, ורק לאחר מכן הוא נפנה לתפילת שחרית.
הרבי העיר את תשומת לבו, כי אין זו דרכה של תורה. "הדבר הראשון שעליך לעשות ישר בקומך ממשכבך, הוא להתפלל, אם תעשה כך" – המשיך הרב לדבר אל לבו – "בודאי תצליח בעסקיך יותר".
ענה החסיד לאדמו"ר: "אין לי ברירה, אם אלך אל השוק אחרי התפילה, אפסיד את כל הקונים, ולא יהיה לי עם מי לעשות עסקים".
"אספר לך סיפור", ענה לו האדמו"ר, "מעשה ביהודי ששרת בקודש כמלמד דרדקי בביתו של עשיר העיירה. תקופה ארוכה הוא שהה מחוץ לביתו, על מנת שבתום התקופה ישוב לביתו עם סכום כסף מכובד שישלם לו העשיר על עבודתו.
ויהי היום והמלמד החליט לשוב את ביתו. נתן לו העשיר את מלוא הכסף, ויצא לדרכו. בערב שבת, פנה המלמד לאכסניה שהיתה על אם הדרך, כדי לשבות שם בשבת. הוא חשש מאוד על צרור הכסף שבאמתחתו, לבל יראוהו חומדי ממון למיניהם, ולכן הטמין את הכסף במקום מסתור אשר לא יעלה בדעתם לחפש אותו שם. כל השבת חשב המלמד על הצרור המונח אי שם, ובלבו קיוה כי נשאר במקומו וזרים לא ראוהו ונטלוהו.
אך יצאה השבת, תיכף סר אל מקום המחבוא, ולשמחתו מצא שם את הצרור, לבו לא שקט עד אשר ספר ומנה את כל המטבעות אחד לאחד, תחילה מנה את מטבעות הזהב, ולשמחתו לא חסר שם אף מטבע אחד, ולאחר מכן מנה את מטבעות הנחושת, כדי להיווכח שגם מהם לא חסר אף מטבע.
התפלאו הנוכחים, מדוע אתה סופר גם את מטבעות הנחושת, הרי אם נוכחת לדעת שלא גנבו מטבעות הזהב, סימן הוא שהגנבים כלל לא ראו את צרור המטבעות, שהרי אם כן היו כבר גונבים את מטבעות הזהב….
מוסר רב ניתן ללמוד מסיפור זה, המשיך המגיד לדבר עם החסיד, אם כל בוקר אתה רואה שהקב"ה מחזיר לך את נשמתך ואתה קם על רגליך בריא ושלם, ודאי שהוא גם ימשיך וידאג לפרנסתך. דאגה לפרנסה על חשבון זמן התפילה, דומה לספירת מטבעות נחושת אחר שלא חסר ממטבעות הזהב כלום".
"אל דאגה" – הרגיע אותו האדמו"ר – "פתח את יומך בתפילה לה', בטח בו, והוא יכלכלך".
•••
ידידו של הגאון רבי אליהו ליוערט זצ"ל, תלמידו של מרן החפץ חיים, היה עשיר גדול, רכושו התפרס על פני תבל. אפיקי השקעה רבים היו לו, קרקעות, תעשיה ומסחר, ועוד. רבי אליהו מספר כי מרוב עושרו ובטחונו בממונו, היה מתרברב ואומר: "רכושי רב כ"כ ומפוזר על פני אפיקים רבים כל כך, גם הקב"ה אינו יכול לרושש אותי מנכסיי, כי אם יפלו הקרקעות, אזי אתעשר מבתי החרושת שברשותי, ואם הם לא יניבו פרי, אשים בטחוני בעסק מטילי הזהב שבבעלותי".
רבי אליהו נוהג היה להזהיר אותו תמיד לבל ידבר כך, "הרי הקב"ה, שהוא כל יכול, בכוחו לעשות הכל, 'גלגל החוזר בעולם', ומי יודע להיכן תגיע?!" אך הגביר לא שת לבו לכך והמשיך לבטוח בכוחו ובעשרו במצח נחושה.
בבעלותו של העשיר היה גם גשר שנישא מעל הנהר, העוברים בו היו משלמים מכס על השימוש בגשר. גשר זה, לא היה בכוחו לשאת משא כבד, וחל איסור לעבור עליו יותר ממספר עגלות מעטות בבת אחת. יום אחד, עבר שם שר הצבא המקומי, וחייליו ליוו אותו, הם לא שמרו על הכללים ורבים עלו על הגשר בו זמנית, או אז קרה את שהיה צפוי, הגשר קרס ורבים מהחיילים נפלו לנהר וטבעו למוות.
שר הצבא כעס מאוד, וחיפש את בעל הגשר כדי להעמידו לדין על מחדל הגשר הרעוע. היהודי העשיר ששמע כבר מהמקרה הנורא, החיש מהר את צעדיו והחליט כי הוא בורח מן המדינה מאימת שר הצבא, במנוסתו מילא שק גדול של שטרות כסף, מהן יתפרנס בעת בריחתו. כאשר יצא את גבולות המדינה וחש מעט בטחון, פתח את השק לספור את השלל שאסף מביתו, והנה חשכו עיניו, הוא נחרד לראות כי מרוב בהלה, במקום לאסוף שטרות כסף, הוא אסף מסמכים שונים שאין לו מהם כל תועלת במנוסתו…
לימים כאשר פגש שוב בידידו רבי אליהו, סיפר לו את הקורות אותו, ובדמעות הודה כי נוכח הוא על בשרו שאין כה' אלוקינו הזן ומפרנס, ברצונו מעשיר וברצונו מרושש, ואף בעשירות של אדם צריך הוא לזכור כי הכל מאתו יתברך.