פסחים נג
מדוע סירב הרה"צ רבי שמואל שפירא זצ"ל שיקימו אותו לאחר שנפל ממיטתו?
מה ראו חנניה מישאל ועזריה וכו' נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים
המלבי"ם בספרו ארצות החיים (הלכות השכמת הבוקר) מקשה, כיצד ניתן ללמוד מסירות נפש מהצפרדעים, כאשר הצפרדעים אינם מצווים על "וחי בהם"? ומבאר המלבי"ם, שהאדם נקרא "עולם קטן" משום שטמונים בו כל כוחות הבריאה, כמו שמצינו על הפסוק 'ויאמר אלוקים נעשה אדם' (בראשית א כו), רש"י פירש, 'נעשה' לשון רבים שנתייעץ עם המלאכים כדי שלא יקנאו.
אולם הגר"א באדרת אליהו מפרש וז"ל: מפני שהאדם נברא אחרון לכל הנבראים, לכן אמר הקב"ה אל כל הנבראים, שיתנו חלק מתכונותם בגוף האדם, כי הגבורה מיוחס אל הארי והמהירות אל הצבי והקלות אל הנשר והערמימיות אל השועל וכו'. ע"כ.
וזהו שאומר התנא באבות: "יהודה בן תימא הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגיבור כארי", וכי איך אפשר לתבוע מן האדם שיהא לו כוחות אלו? וכן איך אמר שלמה "לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם" הרי אלו תכונות שלהם ומה יעשה אדם שאין לו תכונות אלו?
אלא שכל התכונות הנמצאות בשאר הברואים ישנם באדם, שכל הנבראים נתנו לו ביצירתו את תכונותיהם, והתביעה ממנו שיביאם לידי גילוי וינצלם. וזהו סוף דבריו של רבי יהודה בן תימא "לעשות רצון אביך שבשמים" שינצלם לצד הטוב והראוי.
והנה, טבע בעלי חיים, שהם נלחמים על חייהם ואינן רוצים למות, כמו אצל האדם שיעשה הכל כדי להציל את חייו. אולם אצל יהודי קיים מצב שיעדיף את המות על פני החיים. כאשר עומד הוא בפני מצות קידוש ה', הרי שהוא יסכים למות ולקיים מצות קידוש ה'. ומהיכן לקח היהודי תכונה זו?
בילקוט שמעוני בסוף תהילים על מזמור ק"נ מובא, וזה לשונו: אמרו על דוד המלך בשעה שסיים ספר תהלים זחה דעתו עליו, אמר לפניו: רבונו של עולם, כלום יש דבר בעולם שאמר שירה כמותי? נזדמנה לו צפרדע אחת אמרה לו: אל תזוח דעתך עליך, שאני אומרת שירה יותר ממך, ועל כל שירה ושירה שאני אומרת אני ממשלת עליה שלשת אלפים משל שנאמר "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף' (מלכים א' ה יב). ולא עוד אלא שאני עוסקת במצוה גדולה. וזו היא המצוה שאני עוסקת בה: יש בשפת הים מין אחד שאין פרנסתו כי אם מן המים ובשעה שהוא רעב נוטלני ואוכלני, זו היא המצוה, לקיים מה שנאמר 'אם רעב שונאך האכילהו לחם, ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו, וה' ישלם לך' (משלי כה כב), אל תקרי 'ישלם לך' אלא 'ישלימנו לך'. ע"כ.
כלומר מעלתה של הצפרדע בכך שיש בה תכונה מיוחדת בשונה משאר בעלי החיים, שכל בעלי החיים כאשר באים לטרוף אותם בורחים ומנסים להציל את חייהם, שונה הדבר אצל הצפרדע, שהולכת ומזמינה עצמה עבור אותו בעל חיים רעב, כדי שיאכלנה. נמצא, כי תכונת היהודים שמסכימים למסור את נפשם על קידוש ה', באה להם מהצפרדע. (נחלת שדה)
הגאון הצדיק רבי שמואל שפירא זצוק"ל היה מצדיקי ירושלים. הוא התגורר ברח' חנן והיה שכנו של מרן פוסק הדור הרב אלישיב זצוק"ל, דלת ליד דלת. נכדיו מספרים עליו סיפור נורא ומסמר שיער, סיפור שזכור להם היטב וחקוק בעצמותיהם. בסוף ימיו כשמחלת הפרקינסון שברה את גופו לא עלינו, ומנעה ממנו שליטה מלאה על תנועותיו, נפל פעם רבי שמואל באישון לילה מהמיטה. רעייתו שהתעוררה לקול הנפילה התחלחלה והתחילה לצעוק לעזרה, כדי שאחד השכנים יבוא להקים את רבי שמואל ולהחזיר אותו למיטה.
רבי שמואל שוכב מתפתל מיסורים, ולוחש לה מהרצפה מתוך עב הענן של הפרקינסון שמעוות את הרמ"ח איברים: "אנא! פריידא! רחמנות!… אל נא תצעקי, שכננו הנכבד הרב אלישיב עוסק כעת בתורה. עלולה את חלילה וחס להפריע לו מן הלימוד…". "ומה עלינו לעשות? – תהתה הרבנית – הרי אין בכוחי הדל להקים אותך מהרצפה. אז מה, תשכב ככה על הרצפה עד הבוקר?". "נמתין" – אומר לה רבי שמואל בניחותא מהרצפה – "נמתין לאור הבוקר, שמעון הנכד יגיע, והוא יעזור לי לקום, אסור להפריע להרב אלישיב מהלימוד". כששמעה זאת רעייתו נחרדה חרדת אמת: "אבל שמעון אמור להגיע רק לפני שחרית… עוד חמש שעות תמימות, האם תשכב כך מתפתל ביסורים חמש שעות?". ורבי שמואל עונה לה בניחותא: " 5 שעות אשכב על הרצפה, והרב אלישיב יעסוק בתורה".