בהלכות הנלמדות היום בסדרר הלימוד היומי בחפץ חיים (הלכות רכילות כלל ח סעיפים א-ב) עוסק החפץ חיים באיסור אבק רכילות. ב'ביאורים ומוספים' של 'דרשו' מזכירים את דברי הגמרא הידועים שאין יום שאדם ניצל בו מאבק לשון הרע ורכילות, ואת ביאורו של המסילת ישרים שהסיבה היא משום שלרוב דקותו של איסור זה אין בני אדם מכירים אותו, וישנם דיבורים רבים הנראים קלים ורחוקים מרכילות, עד שאין בני אדם מעלים בדעתם שיש איסור בדבר.
נשמע מייאש… אולם ב'ביאורים ומוספים' מביאים על כך את דברי ה'חפץ חיים' במקום אחר, המסביר שכוונת הגמרא היא שבסתמא, ללא לימוד, אי אפשר להינצל, אבל מי שנותן עיניו ולבו ורעיונותיו לזה, יכול להינצל. אם כן, יש עצה. וזו אכן מטרת הלימוד ב'חפץ חיים', להביא למודעות את המכשולות הטמונות בכל מיני סיטואציות יומיומיות שאנו נתקלים בהן, וכך לדעת להיזהר מהם.
החפץ חיים מביא מספר דוגמאות לאיסור אבק רכילות, שהכלל העולה מהן הוא – איסור לספר דבר מה שפלוני אמר או עשה, אף שאין בדבר זה כל גנות, אם מכל מקום הדברים עלולים להביא לתרעומת בלב השומע כלפי אותו פלוני. אחת הדוגמאות היא: אדם שמבקש טובה מחברו והוא אומר לו שאינו יכול לעשות זאת, לא יאמר לו: "והרי פלוני סיפר לי שעשית לו טובה זו". משום שבכך מתעוררת תרעומת בלב השומע על אותו פלוני, מדוע סיפר על הטובה שעשה עמו, ובגלל זאת אינו יכול להשתמט עכשיו מהמבקש.
ודוגמה נוספת: המשבח את ראובן בפני שמעון שותפו על שנתן לו הלוואה או צדקה וכדו'. יש להיזהר בכך, משום שעל ידי זה יכול לגרום תרעומת בלב שמעון על כך. ואף יכול לגרום בכך היזק לראובן או מחלוקת בינו לבין שותפו. ב'ביאורים ומוספים' מזכירים בהקשר לכך גם את איסור אבק לשון הרע – סיפור שבח על אדם בסיטואציה שיכולה לגרום שהשומעים יתעוררו לדבר בגנותו. התנאים שבהם אסור לדבר בשבחו של אדם הם: א) בפני שונאו. ב) ברבים. ג) להרבות בשבחו. אך באופנים אחרים, אדרבה, נאמר בגמרא שמי שהשמועות עליו טובות מותר לשבחו, והמשבחו ינוחו לו ברכות על ראשו.
מכך עולה שאלה מעניינת: כיצד מותר לשבח חתן וכלה בדרשה, שהיא בפני רבים, ובדרך כלל מרבים בשבחם? ב'ביאורים ומוספים' מביאים על כך הסבר (בשם שו"ת לחפץ בחיים), שכפי שכתב המהרש"ל שרק לגבי חברו יש הקפדה על סיפור שבחו, אך על רבו בוודאי מותר, מפני שכל תלמיד מחוייב לספר בשבחו ואין בו קנאה, כך הדין לגבי חתן, כיון שמצווה לשבחו, ואם כן אין בו קנאה.