יום שני ז' בסיון תשע"ט
מדוע לא ניתן לשכור את רשותו של הגוי לצורך 'עירוב חצרות' נגד רצונו?
כפי שלמדנו, חצר שדרים בה יהודים וגוי, גזרו חכמינו ז"ל שלא יחול בהּ 'עירוב החצרות' אלא אם דיירי החצר היהודים ישכרו מהגוי את רשותו. ואם הגוי אינו חפץ להשכיר את רשותו, והכריחוהו בדרך כלשהי להסכים לכך, ואכן קיבל לידו את דמי השכירות – השכירות חלה; כיון שהלכה היא בידינו: "אֲנָסוּהוּ וּמָכַר – מִכְרוֹ מֶכֶר", (ראה שו"ע רה, א), וכך הדין גם בנוגע לשכירות. אולם, אם לא קיבל את דמי השכירות, לא ניתן להניחם לפניו ולהסתלק, ואף אם מדובר בגוי שעד כה היה רגיל להשכיר להם את רשותו.
ואם כי ביהודי הדר בחצר ואינו חפץ להשתתף בעירוב, אם היה רגיל להשתתף בו כופים אותו להמשיך ולהשתתף – שונֶה הדבר בגוי, שאין לכופו על קיום מצות העירוב. ועוד, שתקנת השכירות מבוססת על רצון חכמים להרחיק את היהודים משכֵנותו של הגוי, בכך שיבקשו ממנו לשכור את רשותו ויסרב, ויֵאלצו לעבור לחצר אחרת; ואילו היה ניתן לשכור את רשותו של הגוי נגד רצונו, מה הועילו חכמים בתקנתם?!
[שו"ע שפב, י, משנ"ב לא, ושעה"צ לב ו־לד]
האם ניתן לשכור את רשויותיהם של הגויים שבעיר מידי פקידי העירייה?
כאמוּר, בעיקרון, לא ניתן לשכור מהגוי את רשותו נגד רצונו; אולם, הקלו חכמים בתקנתם, ואמרו שיש כוח ביד אשת הגוי ובני ביתו להשכיר את רשותו לצורך 'עירוב חצרות' בניגוד לרצונו.
וכן יש כוח ביד משרתו של הגוי להשכיר את רשותו בניגוד לרצונו, כאשר המשרת רשאי להשתמש בביתו ובחצרו של הגוי; ויש שנראה מדבריהם כי די בכך שיש למשרת רשות להשתמש בחצרו בלבד; ולדבריהם יש תימוכין להקל ולשכור את רשויותיהם של הגויים שבעיר מיד פקידי העירייה הממונים על מונֵי המים, שהרי יש להם רשות להשתמש בכל חצרות הבתים כדי להניח בהם את המונים, (וראה להלן בנוגע לשימוש של הנחת חפץ).
ואם שכרו היהודים את רשותו של הגוי מהגוי, וחזר בו, ואחד מבני ביתו או ממשרתיו ניאות להמשיך – השכירות הראשונה בטֵלה, ויש לשוב ולשכור את רשותו מאדם זה שניאות להשכירהּ.
ויש אומרים שלא הקלו בכל האמוּר אלא כשבעל הבית אינו מתנגד לשכירות במפורש, אלא שידוע כי אינו חפץ בכך; אבל כשבעל הבית מתנגד במפורש, לא ניתן לשכור את רשותו.
[שו"ע שפב, יא, משנ"ב לב-לה, שעה"צ לו ו־לח, וביה"ל ד"ה או; וראה משנ"ב נא, וביה"ל טו, ד"ה אם; ביאורים ומוספים דרשו, 53 ו־64, וראה שם, 59]
האם ניתן לשכור את רשותו הגוי לצורך עירוב חצרות מיהודי המיודד עם הגוי?
בהמשך לאמוּר: אם הגוי אינו רוצה להשכיר את רשותו – ניתן לשכור את רשותו גם באופן שיהודי יתיידד עמו במידה כזו שישאיל לו את רשותו לצורך אחסנת חפץ כלשהו, כלומר, שיתן לו רשות להניח את החפץ ברשותו; ובכך נחשב יהודי זה כשותף עם הגוי ברשותו, ודינו כאחד מבני ביתו של הגוי, אשר רשאים להשכיר את רשותו אף בניגוד לרצונו, כנ"ל.
ויהודי זה צריך 'לקנות' את חלקו ברשותו של הגוי בכך שמניח בתוכה חפץ בערב שבת, ובכך הוא 'מחזיק' ברשותו של הגוי, ואף אם לאחר מכן שב ומוציא משם את החפץ; ויש אומרים שאין צורך בקניָן כלל, ודי בכך שהגוי מאפשר לו להניח חפץ ברשותו.
ואם יהודי זה אינו מדיירי החצר – יש אומרים שאינו צריך להשתתף ב'עירוב החצרות', אך רבים חולקים וסוברים שעליו להשתתף בעירוב.
ויש אומרים ששאילת המקום מהגוי להנחת החפץ, נחשבת כשכירות, ומכיון שיהודי זה שכר את רשותו של הגוי, אין צורך שישוב וישכיר את רשות הגוי לדיירי החצר; וראוי להחמיר כדעה הראשונה.
[שו"ע שפב, יב, משנ"ב לו-מא, ושעה"צ מה; ביאורים ומוספים דרשו, 65]