הרה"ג יהודה לב שליט"א, מח"ס 'לב המועדים'
"על הפת הוא אומר המוציא לחם מן הארץ" (ברכות פ"ו משנה א).
הטעם שקבעו ברכה לעצמה, ולא מברכים 'בורא פרי האדמה' כשאר גידולי קרקע, מפני חשיבותו שסועד הלב, כדכתיב (תהילים ק"ד, ט"ו): "ולחם לבב אנוש יסעד".
טעם אחר: משום שלשון הפסוק היא (תהילים ק"ד, י"ד): "להוציא לחם מן הארץ", ובשאר הברכות גם נקטו כלשון הפסוק (דברים כ"ו, י'): "הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה", ולכן לגבי לחם אמרינן 'ארץ' כלשון הפסוק, ועל שאר פירות שגדלים על הארץ אומרים 'בורא פרי האדמה', כלשון הפסוק (אבודרהם).
"המוציא לחם מן הארץ"
הטעם שאומרים 'המוציא' עם ה': לפי ש'המוציא' משמע עבר הווה ועתיד, שראוי לשנות לשון זו לחיטה מפני שהיא יוצאת תדיר, אבל פירות האילן שייך יותר לשון 'בורא' לפי שאינם צומחים בכל יום (רא"ה ברכות עמוד קיג).
טעם אחר: כדי שלא לערב ראשי אותיות מ' של 'העולם' ומ' של 'מוציא', כדי שלא תבלע אחד בחברתה (ירושלמי פ"ו ה"א).
טעם אחר: דכיוון שלשון 'המוציא' שנוי במחלוקת (ברכות ל"ח, ע"א), ופסקינן שהוא לשון טוב ראוי לברך כן, שמתוך ברכותיו של אדם ניכר אם הוא ת"ח (מאירי לח ע"א סוה"ע).
טעם אחר: לפי שאות ה' משלימה את מנין האותיות של ברכת המוציא לארבעים, כנגד ד' פסוקים שהובא, בשו"ע (קסז) שבכל אחד מהם יש י' תיבות (בהגהות אשרי שו"ע קסז ס"ד).
הטעם שאין מברך 'הבורא' עם ה' בשאר ברכות (מגן אברהם רב א):
לפי שכל הברכות י"ל בלשון עבר, דהרי כבר ברא הקב"ה, ובורא לכו"ע לשון עבר הוא (מחצית השקל כ"ב, א'), לפי שנחלקו ר' נחמיה ורבנן (ברכות ל"ח, א'), ו'בורא' לשון להבא, ולרבנן גם 'הבורא' לשון לשעבר וקיימ"ל כרבנן, אעפ"כ אומרים 'בורא' דלכו"ע לשון עבר.
טעם אחר: לדברי התוס' (ברכות ל"ח, ב ד"ה והלכתא) שב'המוציא' מברכים עם ה' כדי למנוע חילוף אותיות, ב'בורא' לא שייך חילוף אותיות.
לטעם שלשון 'המוציא' עדיף דהוא לשון עבר הווה ועתיד, דבר זה שייך רק בחיטה שיוצאת תדיר, משא"כ בפירות הגדלים מזמן לזמן (רא"ה, ריטב"א ברכות לח, ב ד"ה והלכתא).
לטעם שב'המוציא' ניכר שהוא ת"ח, בלשון 'בורא' גם ניכר שהוא ת"ח לפי שגם בלשון זו יש פלוגתא (נ"ב, א') דלב"ש בעי למימר ברא, וא"כ שפיר ניכר באמירתו שהוא ת"ח.
הטעם שלא חוששים שיתערבו המילים 'לחם' 'מן', שסמוכה המ' של 'לחם' למ' של 'מן': לפי שא"א לשנות שכך הוא לשון הפסוק (תהילים ק"ד, י"ד): "להוציא לחם מן הארץ" (לבוש קס"ז, ב') .
ועוד: שלא דומה עירוב אות שאחרי צרי או סגול, לעירוב או שאחר קמץ דמרחיב טפי (אבודרהם).
טעם אחר: לפי שבמקום שאפשר לשנות, כגון 'המוציא לחם' חששו ושינו הלשון, אבל ב'לחם מן', דאם יאמרו 'לחם מן' לא משתמע מידי ולכן לא חששו (רשב"א ברכות לח ע"א ד"ה והלכתא).
הטעם שלא מברכים 'המוציא מן הארץ לחם': לפי שאין זה הגון להזכיר את החפץ שמברכים עליו באחרונה, כשם שאין אומרים 'בורא מן העץ פרי', וכן 'מן האדמה פרי' (רשב"א ברכות ל"ח, א' ד"ה והלכתא).
ומ"מ יזהר ליתן רווח ביניהן (לבוש קסז ב). במעלת הנותן רווח כתב, בהלכות מהר"ן (הובא באור חדש כ"א, ד'): "הנותן רווח בין מ' של לחם מן הארץ, מובטח לו שהוא לא ניזוק באותו סעודה" (הובא בא"ר קסז ד).
הטעם שמברכים 'המוציא לחם מן הארץ', והרי הארץ מוציאה רק חיטה: לפי שלעתיד יוציא הקב"ה לחם מן הארץ, כמבואר בסוף כתובות (קי"א, ב): "עתידה א"י להוציא גלוסקאות" (ירושלמי בפרקין דברכות, תולדות יצחק פרשת בהר הובא בא"ר קסז ה).
טעם אחר: לפי שלחם הוא ביטוי לדבר הסועד ומקיים את האדם, וזה עיקר תכונת החיטה עצמה, רק שהאדם מוציא התכונה אל הפועל (מהר"ל נתיבות עבודה פי"ז ביאור ברכת המוציא).
טעם אחר: שנחשב שהלחם גדל, לפי שאין לחיטה שום פסולת וכולה נטחנת ללחם (אורחות חיים קמאי תתרכה).
הטעם שאומרים 'המוציא לחם מן הארץ' ולא 'מן האדמה': כלשון הפסוק (תהילים ק"ד, י"ד): "מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם להוציא לחם מן הארץ" (אבודרהם קמאי תתרב).
טעם אחר: לטעם של אבודרהם, שהטעם שאומרים 'לחם' משום שעתיד הקב"ה להוריד גלוסקאות לכן אומרים 'ארץ', ד'ארץ' מרמז על ארץ ישראל (א"ר קסז ד).
טעם אחר: לפי ש'אדמה' נקראת אף אחר שנתלשה, אבל 'ארץ' נקראת רק כל הארץ ביחד, שעליה נאמר (קהלת א', ד'): "והארץ לעולם עומדת", וראוי שהלחם שהוא נותן קיום לאדם, יתייחס אל הארץ שיש בה קיום (מהר"ל נתיב העבודה פי"ז ביאור ברכת המוציא).
טעם אחר: ד'ארץ' הכוונה ארץ ישראל, משא"כ בפירות מברך 'בורא פרי אדמה', היינו של כל העולם (ב"ח קסז ד"ה ויברך).