שמות חג השבועות:
א. חג הקציר: כדכתיב (שמות כג, טז) "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה".
הטעם בשם זה: על שם עונת החיטים, שחג השבועות חל בה, שמהם מקריבים את שתי הלחם, ראשית כל ביכורי הפירות.
ב. חג שבועות: דכתיב (שמות לד, כב) "וחג השבועות תעשה לך בכורי קציר חיטים".
הטעם בשם זה: על שם שבעה שבועות שסופרים לפניו וביום החמישים חג לה' ולתורה (מטה משה תרצ).
טעם אחר: שבועות מלשון שבועה, שנשבע ה' שלא יחליף אותנו ואנו נשבענו שלא נחליף אותו (אור החיים בספר טור ברקת סימן תצד).
טעם אחר: לפי ששם 'שבועות' כולל בתוכו כל השמות שנתנה התורה לחג הזה, ש' שבועות, ב' ביכורים, ע' עצרת, ת' תורה (בשם הגר"א מווילנא).
ג. חג [יום] הביכורים: כדכתיב (במדבר כח, כו) "וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם מקרא קודש יהיה לכם".
הטעם בשם זה: על שם לחם הביכורים [שתי הלחם] מביכורי קציר חיטים, שמקריבם קרבן מנחה בבית המקדש כנאמר (ויקרא כג) "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים, שני עשרונים סולת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'".
ועל שם עונת הביכורים המתחילה בחג השבועות, בה כל אחד מצווה להביא את ביכורי פירותיו של שבעת המינים לפני ה' לבית המקדש.
ד. חג עצרת: אינו מן המקרא אלא חכמים קראו כך לחג זה, כמו שמצאנו (ראש השנה פרק א, משנה ב) "בעצרת [נידונים] על פירות האילן", וכן במסכת חגיגה (פרק ב משנה ד) עצרת שחל להיות בשבת.
הטעם בשם עצרת, מלשון 'עצור', לפי שבכל חג ישנם שני מיני עבודות לקב"ה, אחד מצוות החג כגון בפסח אכילת מצה ומרור וכו', ויש עוד סוג של איסור עשית מלאכה. בחג שבועות ישנו רק עניין אחד, שאנו עוצרים מעשיית מלאכה ועל שם זה נקרא עצרת (טעמי המנהגים תרטו בשם קדושת לוי).
טעם אחר: עצרת מלשון עצור ממלאכה, וכיון שבימי פסח וסוכות אינו עצור ממלאכה, לפי שיש חול המועד שמותר במלאכה בדבר האבד, משא"כ שבועות שהוא יום אחד, ואסור גם במלאכה בדבר האבד, על כן נקרא עצרת על שם שעצורים מעבודה (טעמי המנהגים תרטז בשם קדושת לוי).
טעם נוסף: לפי שעיקר ענינו של חג שהוא שמיני שאחר שבעת ימי חג פסח, שהוא קשור אליהם המשכם וסיומם וימי הספירה אינם מפסיקים ביניהם שהם כחול המועד, ושמיני הוא כשמיני עצרת שאחר הפסח ולכן קראו עצרת כלומר עצרת של פסח (מטה משה תרצ).
חג מתן תורה: בתפילת שמו"ע של חג אומרים "ותתן לנו וכו' את חג השבועות הזה זמן מתן תורתינו", לפי שביום זה ניתנה תורה, דקימ"ל כרבנן דאמרי (שבת פו, ב) בו' בסיון ניתנה תורה (מטה משה תרצ). ולא אומרים חג קבלת התורה לפי שקבלת התורה היא בכל ימות השנה ואילו מתן תורה היה רק ביום הזה (מהרי"ל שבועות טושו"ע תצח א).
הטעם שנקבע שבועות בתאריך ו' בסיון – נחלקו בגמרא (שבת פו, ב) מתי ניתנה התורה, ר' יוסי אומר בז' סיון, ורבנן סוברים בו' בסיון, וקימ"ל כר' יוסי (מג"א תצד א).
לפוסקים כרמב"ם הפוסק כמו חכמים, ולא כמו ר' יוסי אתי שפיר (מג"א שם) ועדיין צ"ב לשיטות החולקות.
טעם אחר: לפי שאין אנו חוגגים את היום בו נתן לנו הקב"ה את התורה, אלא חוגגים את היום בו עם ישראל היה מוכן לקבל את התורה, לפי שהקב"ה אמר לספור שבעה שבועות, וביום החמישים הסתיימה ההכנה והיינו מסוגלים לקבל את התורה (מהרש"א ע"ז דף ג ד"ה יום השישי).
טעם נוסף: לפי שיום ו' בסיון הוא היום המסוגל והראוי מצד הקב"ה לקבל את התורה, ויום זה נחשב על ידי מקדש העיתים והזמנים ה' יתברך כיום מתן תורה, אלא שמשה בקש להוסיף עוד יום הכנה משלו ולכן נדחה המעמד ביום אחד, אך הקב"ה מבחינתו נתן לנו את התורה בו' בסיון (מהר"ל תפאר"י פרק כג).
טעם נוסף: לפי שהקב"ה רצה לתת את התורה ביום ו', ומשה הוסיף יום משלו, הסכים הקב"ה לדחות את נתינת התורה, כדי ללמדנו כמה גדול כוחם של חכמים עד שביכולתם לשנות את הדבר החשוב ביותר בכל הבריאה את תכלית קיום העולם, ואנו מציינים את יום מתן תורה דווקא ביום זה, בו משה גילה לנו את הכוח שלומד התורה יכול לשנות סדרי עולם בכח מעלת התורה.
זמן מתן תורתנו
הטעם שאומרים "זמן מתן תורתנו" [לשון רבים], בשלמא בחג פסח ובחג סוכות שהם ז' ימים, אומרים זמן חרותנו שמחתנו, ואילו בר"ה ויו"כ שהם יום אחד בלבד אמרינן יום תרועה, יום סליחה, וא"כ לפי"ז היה ראוי לומר יום מתן תורה.
לפי שיום זה אינו ממש יום מתן תורה, לפי שלא ניתנה כולה ביום זה אלא בשמונה זמנים ניתנה: א. לאדם הראשון ציווה ו' מצוות. ב. לנח ציווה מצות אבר מן החי. ג. לאברהם אבינו נתן מצות ברית מילה. ד. ליעקב ציווה מצות גיד הנשה. ה. ליהודה נתן מצות יבום. ו. במצרים קיבלו מצות קידוש החודש, פסח ופדיון בכור. ז. במרה "שם שם לו חק ומשפט" (שמות טו כה), ואמרו חז"ל (סנהדרין נז, א) שבת וקצת דינים במרה ניתנו. ח. ובו' בסיון כל התורה כולה, ולכן אומרים "זמן מתן תורתינו" שהוא הזמן השמיני (מטה משה תרצ).
טעם אחר: דאינו יום מתן תורה דבג' ימים ניתנה התורה, כמבואר בגמרא בפסחים (סח, ב) דקבלת התורה נמשכה ג' ימים, תחילת הקבלה היתה בה' סיון שאמרו 'נעשה ונשמע', ובו' בסיון היתה המחשבה הראשונה לתת את התורה וע"י מחשבה זו ברא הקב"ה את העולם, ובז' בסיון היתה נתינת התורה בפועל, ולכן בו' בסיון אומרים זמן מתן תורתנו. גם בזמן חז"ל, שקידשו את החודש על פי הראייה, שבועות היה יוצא בה' סיון או בו' או בז', כיון שימים אלו נקראים זמן מתן תורה (צל"ח פסחים סח, ב).
הטעם שלא הזכירה תורה יום מתן תורה
לפי שאין צורך להזכיר את יום קבלת התורה מאחר שאם אין תורה אין בכלל מצוות, וכמו שלא רצו למנות מציאות הבורא בכלל המצוות שאם אין בורא אין מקום למצוות (מטה משה תרצ).
טעם אחר: לפי שלא רצה הבורא ליחד יום, לפי שבכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו היום קיבלה, כדכתיב (שמות יט א) "היום הזה באו מדבר סיני", ואומר (דברים כו טז) "היום הזה ה' אלוקיך מצווך" (מטה משה תרצ, בשם בעל עקדת יצחק ס"ז).
הטעם שחג השבועות הינו רק יום אחד
לפי שהוא בעונת מלאכה, וחס הכתוב לבטל ישראל ממלאכתם, משא"כ פסח וסוכות שאינם בעונת מלאכה (ספרי דברים פ' ראה פיסקא קמ). ולכן גם נקרא עצרת יותר משאר המועדים, אע"פ שלשון עצרת נזכר בתורה גם על שמיני עצרת ועל שביעי של פסח לפי שנעצרים בו מלאכה, משא"כ פסח וסוכות שאינם באיסור מלאכה.
הטעם שחוגגים חג זה ב' ימים בחו"ל משום ספיקא דיומא, והרי אין מקום לספק כלל, אפילו בזמן שקידשו על פי הראייה תמיד היה חל ביום שתמו מ"ט ימי הספירה
כדי שלא תחלוק במועדות התקינו חכמים שכל מקום שאין שלוחי תשרי מגיעים לשם, עושים שני ימים אפילו יום טוב של עצרת (רמב"ם פ"ג מהלכות קידוש החודש הלכה יב).
הטעם שניתנה תורה בחודש השלישי [סיון] ולא בחודש הראשון [ניסן]
אמר רבי יצחק: ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים שתינתן להם התורה מיד, אלא אמר הקב"ה עדיין לא בא זיום של בני, שיצאו עכשיו משעבוד טיט ולבנים, ואין יכולים לקבל את התורה מיד, משל למלך שעמד בנו מחוליו אמר לו מורו למלך ילך בנך לבית הספר שלי, אמר עדיין לא בא זיו פניו של בני ואתה אומר לו לילך לבית הספר אלא יתעדן שניים או שלושה ירחים במאכל ומשתה ויבריא ואח"כ ילך לבית הספר, כך אמר הקב"ה יתעדנו בני שנים שלושה ירחים במן ובבאר ובשליו ואחר כך אני נותן להם את התורה (קהלת רבה פרק ג).