היה זה לעת ביקור- הפרידה שלי בראדין. מביקורי זה נשארו לי זיכרונות וחוויות לרוב. כידוע, סגור היה הגבול שבין המדינות פולין וליטא, ובקושי רב הצלחתי להגיע מפוניבז' לראדין. כבר אז התחלתי לעסוק בסדר הנסיעות. היתה זה עבורי תקופת ביניים לאחר שחזרתי מן הביקור הראשון בדרום אפריקה והתכוננתי לנסוע לארצות הברית. יממה אחת שהייתי בראדין, ומתוך זה כשמונה עשרה שעות נמצאתי במחיצתו של החפץ-חיים. ואז לימדני את הלקח הגדול על חשיבותו של הזמן…
אחד הדברים שהפליאני אז, היתה אז התעניינותו של החפץ חיים בגורלם האומלל של הכושים באפריקה. תוך כדי תיאורי על המסע באפריקה הדרומית ועל המצב הרוחני הירוד של היהודים שם, נגעה השיחה בכושים. החפץ חיים החל לשאול ולחקור אותי על אודותם. אמרתי, שכמה פעמים נתקלתי בכושים בערים ובדרכים ושמתי לב, שעל אף עוניים וסבלם הם עוזרים זה לזה. כאשר סיירתי במרכזי המכרות, ראיתי המוני כושים עניים המתגוללים בחוצות, ואת פרוסת הלחם או את הבקבוק המשקה הם חילקו זה עם זה. החפץ חיים הביע רגשי חמלה אל הכושים: "הלא הם אנשים, גם הם!" ולאחר מכן הוסיף, כי בשעה שמתפללים ומודים: "והבדילנו מן התועים", צריך לכוון את כל האומות וכל הגזעים, ולכן יש לדעת גם את מצב הכושים. והלוא גם בזאת אנו בוטחים ומקווים: "ומלאה כל הארץ דעה".
(ראיון עם משה יחזקאלי, ירחון "בית יעקב" שנה ד' גליון 52)
(מתוך הספר 'מפיהם')