האם שייכת מציאות כזו שאדם ימות בכמה ימים? בפשוטו זה נראה דבר לא מציאותי, שהרי אדם מת ביום אחד וברגע אחד?
א"כ יש להבין דברי הפסוק שנאמרו על פטירת יעקב אבינו - "ויקרבו ימי ישראל למות" (מז, כט), מהו הלשון ,ויקרבו ימי ישראל" וכי בכמה ימים מת יעקב, הרי הוא מת ביום אחד וברגע אחד, ומה שייך לשון רבים 'ימי ישראל', היה לומר 'ויקרב יום ישראל למות'?
שאלה זו שואל הזוהר הקדוש על דברי פסוק זה, ומבאר; שכשרוצה הקב"ה לאסוף אדם מן העולם, באים וקרבים לפני הקב"ה כל אותם ימים שאדם חי עלי אדמות, ונעשה דין וחשבון לפניו יתברך על מעללי האדם ומעשיו כאן בעולם הזה, וממשיך הזוהר שאשרי האיש שכל ימיו קרבים לפניו יתברך בלי שום בושה וחרפה, ולא נדח שום יום מלפניו, ולכן בצדיקים כתוב שקרבים ימיהם להפטר מן העולם, כי שייך אצל שימיהם מתקרבים להקב"ה שהרי הם מלאים מצות ומעשים טובים, ואוי להם לרשעים שלא שייך שימיהם יתקרבו לפני הקב"ה שהרי הם מלאים עונות וחטאים, ולכן לא נזכר אצלם לשון קריבה למות.
ומסיים הזוהר הקדוש, שזה לשון הפסוק הנאמר אצל יעקב "ויקרבו ימי ישראל למות", שכשיעקב קרבה שעת מיתתו, קרבו כל ימיו לפני הקב"ה, ובאמת אין הכונה על יום המיתה שבזה אין שייך לשון רבים, שהרי מתים ברגע אחד, אלא על הימים שמתקרבים לפני הקב"ה לדין וחשבון.
עד כמה דבר זה צריך לעוררנו, על היום שיבא אחרי המאה ועשרים, שנזכה שימינו יתקרבו לפני הקב"ה לדין וחשבון, ויהיו כולם מלאים מצות ומעשים טובים.
מסופר על רבי משה לייב מסאסוב זצ"ל שהיה נוסע לפרקים למרחקים לצרכי ציבור אם להכנסת כלה או למצוה אחרת, פעם נתעכב בנסיעתו זמן רב וכאשר חזר לביתו הקיפוהו ילדיו מכל הצדדים בשאלה, אבא מה הבאת לנו? הוא השתמט וניסה לדחותם, אך כאשר לא הרפו ממנו והמשיכו לתבוע ממנו ביתר שאת בצעקות ובתחנונים, נתעלף פתאום, לאחר שאשתו הקיצתו מהתעלפותו נשאל על ידה מדוע התרגשת כל כך האם נגעה ללבך כל כך בקשתם של הילדים שהיית צריך להתעלף? נענה רבי משה לייב ואמר, לא מפני בקשתם ולא מפני חרפתם נתעלפתי, אלא באותה שעה ציירתי לעצמי בדמיוני איך יהיה כאשר אבוא לעולם הבא לאחר הדרך הרחוקה והארוכה של עולם הזה, וישאלוני מה הבאת מן הדרך הרחוקה הזו, כמה תורה ומצוות אתה נושא עמך? כמה בושה תכסה את פני אם המטען יהיה דל או ריק.