יום שלישי ד' בניסן תשע"ט
מדוע גזר שלמה המלך שלא לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד?
מן התורה מותר לטלטל חפצים מרשות היחיד אחת לחברתה, כל שאין רשות הרבים או 'כרמלית' ביניהן. ושלמה המלך עליו השלום גזר שלא יטלטל אדם מביתו לרשות פרטית של חבירו, מחשש שיטעו ויטלטלו מרשות היחיד לרשות הרבים.
ולכן אסור לטלטל מביתו לבית חבירו, ולהיפך. וכן אסור לטלטל מביתו לרשות היחיד שיש לו בה שותפות עם חבירו, וכגון חצר המשותפת לביתו ולבית חבירו; ולהיפך.
ויש אומרים שעיקר הגזירה היתה על טלטול לחצר משותפת, מחשש שעל ידי הטלטול מרשות פרטית לרשות משותפת, יטעו להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים; אך גם לדעתם, סוּנַף לאיסור זה גם טלטול מרשות פרטית לרשות פרטית של אחֵר.
[שו"ע שסו, א, משנ"ב א-ב, ושעה"צ ג; ביאורים ומוספים דרשו, 1, 2, 4 ו־6]
מה אמרה ה'בת קול' בשעה שתיקן שלמה המלך 'עירוב חצרות'?
בהמשך לאמוּר: בשעה שגזר שלמה המלך עליו השלום על טלטול חפצים מביתו לרשות היחיד של חבירו, תיקן היתר לאיסור זה על ידי 'עירוב חצרות'; דהיינו, שגובים פת מכל בית, ומניחים אותה באחד הבתים לפני כניסת השבת.
וטעם ההיתר, שכיון שעיקר דירתו של אדם היא במקום שפיתו מונחת בו, הרי זה כאילו כולם דרים בבית זה שבו מונחת הפת, ושותפים בו, וכל הבתים והחצרות השותפים בעירוב נחשבים כרשות אחת; אם משום שכשם שהם שותפים בבית זה כך הם שותפים בכל המקומות, ואם משום שכל החצר והבתים נטפלים לבית זה.
ובשעה שתיקן שלמה עליו השלום תקנה זו, יצאה 'בת קול' ואמרה: "בְּנִי אִם חָכַם לִבֶּךָ יִשְׂמַח לִבִּי גַם אָנִי".
[שו"ע שסו, א, ומשנ"ב ג-ד; ביאורים ומוספים דרשו, 1 ו־10]
חדרים בבית שלא אוכלים בהם – האם דינם כחצר?
כאמוּר, אסור לאדם לטלטל חפצים בשבת מביתו לבית חבירו, ולחצר משותפת, ללא 'עירוב חצרות'; אולם, מחצר לחצר מותר. ובית שיש בו חדר שאוכלים בו, וחדרים שלא אוכלים בהם – יש אומרים שכל הבית נחשב כרשות אחת, ואסור לטלטל מתוכו לחצר משותפת.
ויש אומרים שרק החדר שבו אוכלים נחשב כבית, ואילו שאר החדרים נחשבים כחצר, ומחדרים אלו מותר לטלטל לחצר משותפת; ולדעה זו, אם היציאה לחצר היא מחדר שלא אוכלים בו, יתכן שהחצר המשותפת נחשבת כ'מבוי' שחצרות פתוחות לתוכו, אשר כדי להתירוֹ נדרש 'שיתוף מבואות' (ראה שו"ע שפו, א), ולא עירוב חצרות; ולכן יש להתנות בנוסח העירוב, שאם צריך עירוב חצרות יהא זה עירוב חצרות, ואם צריך שיתוף מבואות יהא זה שיתוף מבואות.
[משנ"ב שסו, ב; ביאורים ומוספים דרשו, 3; וראה שו"ע שפז, א]