האם מותר לרכוב על גבי בהמה בהלוויית המת? │ מדוע התירו חכמים ללכת מעיר לעיר ביום טוב כדי להביא מת לקבורה אף על פי שלא יספיקו להגיע אליו ביום טוב? │ ומה חידש הרמ"א בכך שאמר שמותר להוליך מת ביום טוב שני מחוץ לתחום כדי לקוברו בקבורת ישראל? │ תמצית שיעור הלכה במשנה ברורה הלכות יום טוב במסגרת לימוד 'דף היומי בהלכה' [משנ"ב חלק ה', סימן תקכ"ו סעיף ז' עד סעיף ט']
רכיבה על בהמה בהלוויית המת
מבואר בסעיפים הקודמים, שביום טוב ראשון מותר ליהודי לעבור על איסורים דרבנן לצורך המת, וכל שכן ביום טוב שני שמותר, אבל אסור לרכוב על בהמה בהלוויית המת, ואף על פי שרכיבה על גבי בהמה אסורה רק מדרבנן ומדוע אסור לרכוב על גבי בהמה ביום טוב שני ? מבאר המשנה ברורה, ששונה הדבר ברכיבה על גבי בהמה, שברכיבה שיש חשש שמא יתלוש זמורה, שזו מלאכה דאורייתא, ומכיוון שלווית המת אינה מעיקרי צרכי הקבורה, והיא לא צורך אמיתי של המת, אלא רק כבוד המת, לכן לא התירו בעבורה לעבור על איסורים דרבנן, ועוד, שברכיבה יש זילותא של יום טוב יותר מאשר הליכה ברגליו, ובשער הציון מביא תירוץ נוסף, שאדרבה, משום כבוד המת, היה עדיף ללכת ברגליים, ומה שלא הולכים ברגליים הוא משום שזה צער בשביל המלווים, ובשביל צער המלווים, לא נתיר שבות של יום טוב.
אלו הקוברים את המת מותרים ברכיבה על גבי בהמה, משום שזה יותר צורך המת, ומביא הביאור הלכה בשם הט"ז, שאפילו אם יש להם טורח קצת ללכת ברגל, כבר התירו להם לרכוב על גבי בהמה, ושלא כדברי השולחן ערוך שאמר, שרק 'אם אי אפשר להם' מתירים ביום טוב שני.
הליכה מעיר לעיר לצורך קבורת המת
אם נודע לבני עיר אחת שיש יהודי שמת במרחק של ארבעה או חמשה ימים של הליכה, והמת הזה לא נקבר, והוא מונח בין הגויים, אפילו שהם לא יוכלו להגיע אליו אלא רק לאחר המועד, בכל זאת מותר להם לצאת לדרך ביום טוב שני כדי למהר את קבורתו, ואף על פי שהשולחן ערוך בסעיף ד' לא התיר לעשות שום מלאכה אם אין דעתם לקבור אותו באותו יום? בכל זאת כאן מותר, משום שאם הם היו ממתינים, המת היה מוטל כמה ימים בין הגויים, והוא מת מצוה, וצריך למהר במידת האפשר, כדי שהמת לא יתנוול, אבל אם הוא מונח שם בבית, אין להקל בזה.
הבאת מת מחוץ לתחום לקבורה בקבר ישראל
אומר הרמ"א שמותר להוליך מת ביום טוב שני מחוץ לתחום לקוברו בקבורת ישראל אף על פי שהיה אפשר לקוברו במקומו, שואל המשנה ברורה, לכאורה דברי הרמ"א מיותרים, כיוון שהשולחן ערוך אמר זאת כבר בסעיף ד' ? ומבאר המשנה ברורה, שהחידוש בדברי הרמ"א הוא, שאפילו המת לא כאן, אלא שנודע להם שיש מת מחוץ לתחום, מותר להם ללכת מחוץ לתחום להביא אותו לעיר שלהם כדי לקבור אותו באותו יום בקבר ישראל.
קבורת נפלים ביום טוב
תינוק שמת בתוך שלושים יום ללידתו, אם נגמרו שערותיו וציפורניו, הוא בחזקת 'בן קיימא', ודינו הוא כמת גדול, ונקבר ביום א' של יום טוב על ידי גוי וביום ב' של יום טוב נקבר על ידי יהודי, כי רוב נשים יולדות ולד קיימא, ותולים את מיתתו באיזו שהיא סיבה, ואם לא גמרו שערותיו ציפורניו, אפילו אם הוא מת ביום שלושים, אינו בחזקת 'בן קיימא' אלא הוא כנפל, ויש חולקים וסוברים, שאפילו אם הוולד הוא בן קיימא, אבל כיוון שהוא מת, נתערער הרוב, משום שרוב הוולדות שהם בני קיימא, לא מתים בתוך שלושים יום, ומסתמא שהוולד המת היה נפל, ולכן יש להחמיר ולקבור אותו על ידי גוי, ואם קוברים אותו על ידי גוי, אפשר להתיר אפילו אם לא גמרו שערותיו וציפורניו משום שהוא ספק בן קיימא, ומוסיף המשנה ברורה, שלא קוברים נפלים ביום טוב אפילו על ידי גוי, משום שהן כמו אבן ואסורים בטלטול.
השיעור המרתק בדף היומי בהלכה
מאת הרב אריה זילברשטיין שליט"א