יום שני ב' בטבת תשע"ט
מדוע אסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת?
חכמינו ז"ל אסרו לקנות ולמכור בשבת, מחשש שמא מתוך העיסוק במקח וממכר יטעו הקונה או המוכר ויכתבו את פרטי העיסקה. ובכלל זה, אסרו חכמים גם לקיים בשבת את מצוַת פדיון הבן, כיון שפדייתו דומה למקח וממכר.
וכן אסרו להקדיש חפץ בשבת לבית המקדש, כיון שהדבר דומה למקח וממכר, שהרי החפץ יוצא מרשותו ועובר לרשות הֶקדש; ואף הקדשת חפץ לבית הכנסת – רצוי שלא לעשותה בשבת. וכן אסרו להפריש תרומות ומעשרות וחלה בשבת, כיון שההפרשה דומה להֶקדש.
ויש אומרים שטעם איסור ההפרשה הוא מפני שהיא נראית כ'תיקון' של הפירות או העיסה, ותיקון מכל סוג שהוא יש לאוסרו בשבת; ויש שמפרשים שאין הכוונה ל'תיקון' כפשוטו, אלא שההפרשה דומָה לאיסור 'בורר', בכך שבורר את חלק ההפרשה מיֶתר הפירות או מהעיסה.
[שו"ע שלט, ד, ומשנ"ב כג, כה, כו ו־כז; ביאורים ומוספים דרשו, 17 ו־27; ערוה"ש שם, יז]
הנוהג להפריש מעשר גם ממוצרים בהשגחה מהודרת – האם רשאי לעשות זאת בשבת?
כאמוּר, אסור להפריש בשבת תרומות ומעשרות וחלה. ומי שאין לו פנאי, או שאין באפשרותו, להפריש בערב שבת – רשאי לעשות 'תנאי' בערב שבת, דהיינו שיאמר את נוסח ההפרשה בלשון עתיד: בתרומות ומעשרות יאמר – "היותר מאחד ממאה שיהיה במה שאני עתיד להפריש, הרי הוא תרומה גדולה...", ובחלה יאמר – "כל מה שאני עתיד להפריש לשם חלה יהיה חלה"; ובשבת יפריש כרגיל. ויש אומרים שרשאי לומר בשבת נוסח קצר – שההפרשה תחול כפי נוסח התנאי שהתנה עליה בערב שבת.
והמחמיר להפריש תרומות ומעשרות וחלה ממוצרים שיש עליהם השגחה מהודרת – לכתחילה צריך להפריש בערב שבת, אך אם שכח להפריש, אזי אף אם לא עשה תנאי, רשאי לעשות את מעשה ההפרשה בשבת, כיון שכמעט ברור הדבר שאין צורך בהפרשה זו, ואינה אלא לחומרא בעלמא.
[ביאורים ומוספים דרשו שלט, 29]
מהו ה'חודש' האמור בפדיון הבן – שלושים יום או עשרים ותשע יממות ומחצה?
נאמר בתורה במצוַת פדיון הבן: "וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ תִּפְדֶּה". ונחלקו רבותינו מהו אורכו של חודש זה: יש אומרים שחודש זה הוא כסתם חודש האמור בכל מקום – שלושים יום; כלומר, שמלבד היום שבו נולד, מונים עשרים ותשעה ימים נוספים, ואז ניתן לפדותו, והיינו מתחילת ליל היום השלושים ואחד ללידתו. ויש אומרים שחודש זה הוא כאורך מהלך הלבנה מחידושהּ האחד למשנהו, שהוא מעט יותר מעשרים ותשע יממות ומחצה.
והכרעת הפוסקים היא כדעה הראשונה; והכרעה זו, פעמים שהיא לקולא ופעמים שהיא לחומרא – שאם נולד בתחילת הלילה, הרי ימלאו עשרים ותשע יממות ומחצה בטרם יָחל ליל היום השלושים ואחד; ואם נולד בסוף היום, יָחל ליל היום השלושים ואחד בטרם ימלאו עשרים ותשע יממות ומחצה. ומנהג האשכנזים להחמיר כשתי הדעות.
[משנ"ב שלט, כז, ושעה"צ כח, (בהרחבה ע"פ המקורות); ביאורים ומוספים דרשו, 32]