סימן ק"ע סעיף כ"ב
– דברי מוסר שינהג אדם בסעודה –
נשאר יין בכוסו ורוצה לתת לחבירו | הנהגות באופן האכילה
אדם ששתה יין, ונשאר יין בכוס, ורוצה לתת לחבירו את מה שנשאר, דרך ארץ שיקנח את המקום שבו הוא שתה, מן הרוק שלו, ולא ינקה את זה ע"י שישפוך יין באותו מקום, משום בל תשחית, וכאשר שותה מים, אם נשאר מים בכוס ורוצה לתת לחבירו, יכול לשטוף את מקום נשיקת הפה במים, כי זה פחות חשוב.
צ"ב, דלעיל בסעיף ט"ז המ"ב הביא בשם הט"ז שאסור לאדם לשתות משיירי משקה של חבירו, שמא לחבירו יש מחלה, וע"י שישתה משיירי חבירו, יחלה במחלתו, וא"כ איך כאן אנחנו אומרים שע"י שמקנח את מקום נשיקת הפה, מותר?
המ"ב שם ביאר, שמדובר כאן באדם שמכירים אותו שהוא בריא, וכל הבעיה היא משום הרוק לכן יקנח את מקום נשיקת הפה, משא"כ לעיל שמדובר שלא מכירים את האדם ששתה, ויש לחוש שמא אינו בריא, ולא יועיל אפילו שיקנח אותו מקום.
אחר כל אכילתך, אכול מלח, ולאחר כל שתייתך שתה מים, המ"ב מביא, שאדם צריך לאכול את סעודתו בשמחה, וכן יאכל את המאכל המזין והבריא, ולא את הטעים, וכן יזהר לא לאכול מדי הרבה, אלא יאכל וישתה כדי להעמיד ולהברות את גופו, שיהיה בריא לעבודתו יתברך, ואז כל מה שאוכל נחשב לסעודת מצווה.
סימן קע"א סעיף א'
הנהגות הראויות בכבוד הפת | נטילת ידיים ביין | זריקת אוכלין
מותר להשתמש בפת לצרכי האדם, אבל לא צורך שהפת נמאסת בו, ולכן אין מניחים על הפת בשר חי, שעי"ז היא נמאסת, ולא מעבירים עליה כוס מלא, שמא ישפך מהכוס ע"ג הפת ותימאס, ולא סומכים עליה את הקערה, ומדובר בקערה שמלאה בדבר כזה שאם הוא ישפך על הפת, היא תימאס, וכן אין נוטלים ידיים ביין חי, ואולי משום בל תשחית, ואסור לזרוק פת, משום ביזוי אוכלין, וכן לא זורקים אוכלין הנמאסים ע"י זריקה, כגון תאנים, אבל דבר שלא נמאס כגון אגוזים, מותר לזורקם, ורק במקום נקי מותר לזורקם.