יש דברים שכולנו יודעים, אבל לא תמיד יודעים את הטעם להם. לדוגמה, יודעים אנו שאין אומרים תחנון בימים שבין יוה"כ לסוכות, כמש"כ הרמ"א בסוף סימן תרכ"ד – אבל מדוע?
הבאר היטב על אתר (ס"ק ו') מביא מהמהרי"ל הטעם לכך – משום "שהם ימי שמחה, שהיו מחנכין בהם המזבח בימי שלמה".
שורש הדברים הוא במלכים א' פרק ח', שם נאמר כי שלמה המלך עשה חנוכת בית ראשון במשך י"ד ימים, ז' ימים לפני סוכות, וז' ימי הסוכות – וע' בסוגיא ערוכה במועד קטן ט. שכלל ישראל לא עשו באותה השנה את יום כיפורים, אלא אכלו ושמחו!
קשה לתאר עבורנו את גודל השמחה ששרתה בכלל ישראל באותם הימים. בסוף פרק ה' במלכים שם, מצינו כי עשרות אלפי איש היו עוסקים בבניית הביהמ"ק במשך י"ג שנים (!) כמפורש בריש פרק ז'.
אבל לא רק בגלל כך היתה השמחה גדולה כל כך. עיקר השמחה היה, על כך שהושלמה בניית המקום המיועד להשראת השכינה בתוך כלל ישראל, כי נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (ע' תנחומא בחקתי פרק ג' ונשא פרק ט"ז). ולכן, עד היום, כשאנו עומדים כבר אחרי חורבן בית השני – אין אומרים תחנון בימים אלו משום "שהם ימי שמחה"!
הלכה זו מעוררת אותנו משני היבטים. ראשית, כי בשמחה זו מכינים אותנו לקראת היו"ט של סוכות הבעל"ט, שהרי מצינו בשם הגר"א שהפסוק (שיר השירים א', ד') "הביאני המלך חדריו" מרמז לסוכה, וע' בשם משמואל (שנת תרע"ג ושנת תרפ"א) שהסוכה היא דוגמת בית המקדש.
ושנית: ביהמ"ק הראשון היה זמן שכלל ישראל היו בשלימות המדריגה, והיו אז מעלות רמות הרבה יותר ממה שהיה בבית שני כמבואר בספ"ק דיומא. ולמרות זאת, למרות הירידה הרוחנית בבית שני, והירידה הרוחנית בדורות שאחר כך – מכל מקום, אחרי הטהרה של יום הכיפורים, אנו חוזרים ומסוגלים להיות שייכים לשמחה הגדולה של בניית הבית הראשון, ובגללה אין אנו אומרים תחנון.
ואף אם איננו מרגישים תמיד את הטהרה האופפת את נשמתנו לאחר יום הכיפורים ואת גודל השמחה שבמחילת העוונות, מ"מ הא לנו ביאורו הנפלא של החזקוני (ל"ב, ב') על הפסוק "יערף כמטר לקחי" – "דברים שאני אומר לכם אינם דברים בטלים, אלא כשם שהמטר יורד ואין הנאתו וטיבו ניכרין ונראין, וסוף שמגדל פירות, אף כך לקחי ואמרתי!!" – עכ"ל.
דבריו הקדושים מאירים כשמש בצהרים, ועלינו להשריש זאת בקרבנו: הגשם יורד, אך הזרעים שזרענו לא צומחים מיד לעינינו! לא רואים ולא מרגישים שום דבר! ובכל זאת, במשך הזמן הפירות יוצאים. כמו כן "לקחי ואמרתי".
כך הוא הדבר אף לעניננו. ביום הכיפורים נשמתנו מתטהרת ומתנקה. אמנם לא תמיד רואים ומרגישים, אבל לבסוף זה נותן פירות. כל היכולת שלנו להתקרב להקב"ה במהלך השנה – היא מחמת טהרת יוה"כ ויראת השמים שאנו סופגים בימים הנוראים.
ידיעה זו יכול להחיות נפשות רבות עם כל חסרונן… אע"פ שאין רואים ואין מרגישים כראוי את גודל האור המופלא של יום הכיפורים, בכל זאת נשמתנו עתה טהורה, ולראיה – בימים אלו איננו אומרים תחנון, בגלל השמחה ששרתה בחנוכת בית ראשון. משמע, ששמחה זו שייכת גם אלינו, למצבנו, כל אחד באשר הוא.