בסעיף ז' (כלל ד' מהלכות לשון הרע) עוסק ה'חפץ חיים' באדם שיצא מכלל 'עמיתך', שמותר לדבר עליו לשון הרע. בין הדברים שמחמתם יוצא אדם מכלל 'עמיתך' הוא, מי שאינו נזהר מעבירה אחת אשר כל שער עמו יודעים שהיא עבירה, שמוכח מכך שלא מחמת שגבר עליו יצרו עבר על דברי ה', כי אם בשרירות לבו הוא הולך ואין פחד אלקים לנגד עיניו.
בביאורים ומוספים מביאים מספר פרטים לגבי דין זה, ונביא כאן את חלקם:
א) העובר על דבר שיש בו פנים להיתר ולאיסור מצד אופני פרטי המעשה, ויש מקום לטעות בזה, כתב לקמן (כלל ה ס"ק ה) שלא יצא בזה מכלל 'עמיתך', ואסור לגנותו גם אם עשה את המעשה באופן האסור.
ב) העובר על עבירה שהיא מעניני המידות כגון כעס או גאוה, כתב להלן (סעיף ט) שאין לגנותו עבור זה, כיון שיש בזה הרבה גדרים שלפעמים מותר להתנהג כך, ומשתנים הדברים לפי האיש והזמן והמקום, ורגילים בני אדם לטעות בזה.
ג) העובר על לאו שאין בו מעשה [אפילו כמה פעמים], כתב לקמן (לשון הרע כלל ה באמ"ח ס"ק ה) שאינו יוצא בכך מכלל 'עמיתך'.
ד) על עבירות שבין אדם לחברו כמו גזל, נזק, צער ובושת, כתב לקמן (לשון הרע כלל י באמ"ח ס"ק ל) שאינו יוצא מכלל 'עמיתך' בעבורם, אף שעובר עליהם כמה פעמים, כיון שאינו יוצא מכלל 'עמיתך' אלא בעבירה שידוע לכל חומרתה, ושאין בה צד טעות להיתר, אבל בעבירות אלו היצר מטעה אותו שמותר לו לעשות כך לחברו שיש לו סכסוך עמו. ורק אם מדובר בגנב או גזלן פשוט, שאין לתלות שיש לו במה לטעות בשום אופן, יתכן שיוצא על ידי זה מכלל 'עמיתך'.
ה) מי שאינו מוכן אף פעם להלוות כסף לאחר, כתב לקמן (לשון הרע כלל ה באמ"ח ס"ק ה) שאדם טועה באיסורים כאלו שבין אדם לחברו, שסובר שאין זו אלא מידה טובה בעלמא, ולכן אינו יוצא מכלל 'עמיתך' מטעם זה.
ו) אדם שאינו קובע עיתים לתורה, כתב לעיל (סע' ב באמ"ח ס"ק ו) שאינו יוצא מכלל 'עמיתך' עבור זה, כי בעוונותינו הרבים נחשב לאנשים כהיתר, שסוברים שכיון שהוא טרוד לפרנסתו פטור מתלמוד תורה, ואינם יודעים שאפילו איש עני ביותר חייב לקבוע עיתים לתורה.