יום רביעי י"ז בשבט תש"פ
מאילו מקורות מים יש לשאוב 'מים שלנו'?
את ה'מים שלנו' לאפיית המצות, עדיף לשאוב מנהרות מאשר לשאוב מבארות, משום שבימי ניסן – בדרך כלל – מי הבארות חמים יותר ממי הנהרות; ואף נהר שבמקור הנביעה שלו המים רותחים, הרי הם מצטננים בהמשך הנהר.
אולם, במקומות שבתקופת השאיבה מתרחבים הנהרות מחמת הפשרת שלגים, או ירידת גשמים – יש להעדיף את מי הבארות, משום שהשלגים והגשמים מתחממים, ובהיכנסם לתוך הנהרות הם גורמים לחימום מימיהם.
ומי גשמים שנאספו בתוך כלי ללא מגע עם הקרקע, מותר ללוש בהם לאלתר, ואין צורך לצננם במשך הלילה, כיון שהם הצטננו באוויר בדרך ירידתם, ואף אם ירדו ביום בעת זריחת השמש.
[שו"ע תנה, א, משנ"ב טז, יז ו־כח, ושעה"צ כח; וראה עוד שם; וראה ביאורים ומוספים דרשו, 52]
האם ניתן ללוש מַצּוֹת במֵי ברז?
באר הבנויה מעל פני הקרקע וסגורה מכל עבריה, אין ללוש במימיה ללא לינת לילה, כי אם בשעת הדחק, כי למרות שהשמש אינה מחממת את המים שבהּ כמו בבארות אחרות, המציאות היא שאף בבאר זו המים אינם צוננים. ובאר סגורה אשר מימיה מחוברים דרך נקב למי נהרות ומעינות – אף בשעת הדחק אין להקל וללוש בהם ללא לינת לילה.
וכך הדין גם במים שבמערכת הצינורות המובילה את המים לבתים, שצריך להותירם בכלי ללינת לילה לפני הלישה. ומי ברז שבזמננו – יש שאוסרים ללוש בהם מַצּוֹת אף לאחר לינה, כיון שבתהליך הסינון והשמדת החיידקים נמהלים בהם חומרים שונים העלולים למהר את 'חימוץ' העיסה; ויש מתירים.
[שו"ע תנה, ב, ומשנ"ב כו-כז; ביאורים ומוספים דרשו, 48 ו־50]
מנהג שפיכת המים שב'שכונת המת'
מנהג ישראל מימי קדם, לשפוך את כל המים הנמצאים בְּכֵלִים הנמצאים ב'שכונת המת', דהיינו, הבית שבו מת, והבתים הסמוכים לו מכל עבריו, (ראה הפנייה במקורות). ואחד הטעמים למנהג זה הוא, שמלאך המות מטיל במים אלו טיפת דם המוות.
וכתבו ראשונים, ש'מים שלנו' שהיו בשכונת המת אין לשופכם ומותר ללוש בהם, מפני שלישת המצות מצוה היא, ונאמר בקֹהלת: "שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע". ומטעם זה, אין לאסור (בדיעבד) גם מאכלי שבת שבוּשלו במים שהיו בשכונת המת.
וכמו כן, מי שטעה ובירך על מים שהיו בשכונת המת, ישתה מעט, כדי שלא תהא ברכתו לבטלה, וישפוך את שארית המים.
[שו"ע תנה, א ומשנ"ב יח; ביאורים ומוספים דרשו, 28; וראה 'שמירת הגוף והנפש' קפו]